מפרי עטה: 

​

"על נסיבות חיינו אין לנו תמיד שליטה, אך תמיד לעולם יש לנו את החופש לבחור איך להתמודד איתן"

*******

​

הכי חשוב שתאהבו את עצמכם.

שימו עצמכם במקום הראשון,

כך גם כל אלו שאתם דואגים ירוויחו

אלו שדואגים להם (אתם)

תמיד  במיטבם

             ***

בכל אחד מאתנו חבוי הילד הפנימי

שעדיין מנהל אותנו, עם הדפוסים

ההישרדותיים שלנו.

כדאי לנו להכיר אותו כדי לטפל בו

ולהתחיל לצמוח ולהגשים את עצמינו

              ***

זוג נעליים או החשבון שלי עם גולדה

לפני ים של שנים ואוקיינוס של ימים התגייסתי לצבא ההגנה לישראל. ביום הגורלי והמרגש ההוא הגעתי לבקו"ם לשרשרת החיול. הייתי ילדה שמנה ומסורבלת ומה שהטריד אותי באותו היום היה אם יהיו מדים במידה שלי ואיך הם יראו עלי. את הזריקה בטוסיק, קבלת הדסקית ופנקס השבי ואת כל הרישומים עברתי תחת מכבש לחץ נוראי כשאני מדמיינת סצנות אחת אחרי השניה, פעם המדים קטנים עלי, פעם גדולים, פעם שולחים אותי הביתה כי אין מדים במידה שלי ופעם המדים מחמיאים לי כ"כ שאיני רוצה להוריד אותם. היה יום חם, אחד החמסינים הלוהטים מעיקים של אמצע ספטמבר. היה צפוף נורא, המון ילדות מבוהלות ואני בודקת, הנה אחת יותר שמנה, וזאת הרבה יותר רזה והנה אחת שנראית לי בדיוק כמוני. הגיעה שעת השין. 1000 בנות נכנסות יחדיו לחדר האפסנאות. מחלקים לנו מדים. שיא הלחץ. אני מודדת, מזיעה, מתנשמת. הכל בסדר. לא שולחים אותי הביתה. המדים עולים עלי וגם נסגרים. עכשיו נותנים לי זוג נעלי "גולדה", אני כבר לא שמה לב, שעת השין מאחורי, עם נעליים בניגוד למדים, אין לי בעיה.

​

עוברים כמה ימים, אנחנו כבר בעיצומה של הטירונות בבה"ד 12. מגיעה מכי"ת ומבשרת שעוד חמש דקות בדיוק, בלי איחורים, כל הטירוניות מתייצבות במגרש המסדרים על מדי א' כולל נעלי גולדה לחזרה ראשונה לקראת מסדר סיום הטירונות.

​

הוצאתי את הקידבק מתחת למיטה הצבאית ובמהירות פשפשתי בו לתור אחר הנעליים. מצאתי. הורדתי בזריזות את נעלי הב' ו.... אבוי, יש לי זוג נעליים, אכן, אך שתיהן שמאליות. אחרי רגע של מתח עלה חיוך על שפתי כשפינטזתי שאהיה משוחררת מהמצעד. אך לא כך, עברו עוד בדיוק 30 דקות עד שהסתבר לי שצבא ההגנה לישראל רוצה לשפוט אותי על אובדן של שתי נעליי גולדה ימניות. עם גולדה היה לי חשבון לא סגור. בהיותי ילדה קטנה בת 6 בזמן כהונתה כראש ממשלה בטווח של שתי מלחמות, כתבתי לה מכתב. אני לא ממש זוכרת מה בדיוק היה לי להגיד לראש הממשלה, אך היא ענתה לי, בכתב ידה וגם צירפה ספר שכתבה ומיד קנתה אצלי את עולמה. הרגשתי קרובה אליה ובכל פעם שהיה מוזכר שמה הייתי מאוד גאה, היא שלחה לי מכתב. יותר מאוחר בתיכון כתבתי עבודת ביקורת עליה. כשמאלנית קיצונית עם אידאולוגיה נוקשה בהתאם לגילי, כתבתי ביקורת חריפה. היא הרגיזה אותי כשאמרה שהפנתרים השחורים הם לא נחמדים ושאין עם פלשתינאי. אני חייבת להודות שהיו לי הרבה ייסורי מצפון בעיקר כשפורסם המאמר בעיתון ביה"ס וזכה להרבה תגובות.

​

אבל עכשיו? להישפט על פשע שלא ביצעתי ועוד בגלל הנעליים של גולדה, זה היה מרגיז מידי.  נלחמתי, כעסתי, התמרדתי. הצלחתי לעבור כמה חזרות לטקס עם סנדלים וביום הגדול של טקס הסיום קיבלתי זוג נעלי גולדה חדשות בהשאלה. מיד בתום הטקס לקחו לי אותן כאילו מדובר באיזה אוצר יקר ערך. עברו להן השנתיים של השירות. המקרה עם נעלי הגולדה כבר מזמן פרח מזיכרוני אך ביום בו השתחררתי ואני עדיין שמאלנית קיצונית, נאלצתי לשלם קנס מתוך מענק השחרור על אובדן שתי נעליים ימניות. סגרתי חשבון עם גולדה....

​

צחוק

מדענים טוענים שהצחוק עוזר לבריאות, מחזק גם את המערכת החיסונית ותורם בתהליך הריפוי אצל חולים.

​

פסיכולוגים אומרים ששתי דקות של צחוק גורמת לשינוי זווית הראיה לאופטימית יותר.

מסתבר שהצחוק מזוהה אצלנו עם חופש מוחלט וחוסר עכבות ולכן צחוק רב וחזק, גורם לנו להרגיש ולהתנהג כילדים.

​

אינטואיטיבית אנחנו אוהבים לצחוק, וזאת מפני שהצחוק מאפשר לנו להתנער משק הדאגות הרציניות שלנו והאנדורפינים המופרשים (הסמים הטבעיים בגופנו)
גורמים לנו לתחושת עירפול חושים מופלאה.

​

צחוק משחרר כמעט כמו בכי רק שברור שהרבה יותר כייף להשתחרר איתו. אנחנו צוחקים ממחזה מצחיק, מבדיחות ולעיתים גם ממבוכה.

​

צחוק הוא אחד הביטויים שמדביקים את הסביבה.

נסו להיזכר בסיטואציה שהתגלגלתם מצחוק רק מלשמוע מישהו אחר צוחק

​

אך איך אפשר לייצר צחוק?

יש לי שיטה שאני משתמשת כבר המון שנים.

השיטה אולי מביכה בהתחלה, אבל מהר מאוד גורמת להתחיל לצחוק ואפשר להגיע איתה לצחוק מתגלגל שיוצא מהבטן וממש יכול להדביק את הסביבה.

השיטה היא כזו:

מישהו מתחיל לצחוק באופן מלאכותי ולאט לאט מגביר את הצחוק. בסופו של דבר מישהו מתחיל לצחוק צחוק אמיתי וכולם אחריו..נסו וגלו איך זה עובד וכמה זה כייף ומשחרר