כשאברהם היה בן 16 משפחתו הגיעה לכפר הס. היינו שכנים, ההורים שלו קנו את המשק לידנו. אני הייתי צעירה ממנו בשנתיים והגדולים היו מתאספים כל ערב בעמוד (פנס התאורה היחיד בכפר). בתקופה ההיא לא ממש דיברנו, אני הייתי ביישנית מאוד ולא העזתי אפילו להסתכל עליו. בערבים היינו הולכים יחד למחלבה לשפוך את החלב למיכל האיסוף.

​

ערב אחד חזרנו יחד והלכנו דרך הוואדי כדי להאריך את הזמן יחד. כשהגענו עוד דיברנו שעות ליד הבית.
אברהם הציע לי להיות חברה שלו, ואמר: "אם התשובה היא לא תגידי לא ב-א רבתי, ואם היא כן, את לא צריכה להגיד דבר. לא אמרתי כלום, ואברהם צבט אותי בלחי. קבענו ללכת יחד לקולנוע בתל מונד לראות את הסרט "כרמן". כך הפכנו לזוג.
 

אברהם ואחיו התאום היו בני 16, ממש חתיכים, ולכן זה מאוד החמיא לי כשהוא הציע לי חברות. אברהם חשב שויגה יפה מאוד ואהב במיוחד את רעמת תלתליה השופעת. בילינו יחד כל ערב וערב בעמוד.

 

מלבד זאת, לרותה, אחותי, היה חבר-יצחקי, נהג משאית. הוא היה מבקר את רותה עם משאית סקאניה חדשה עם קבינה מפוארת. כל פעם שיצחקי היה מגיע לרותה, אני ואברהם היינו מבלים בקבינה של המשאית. היינו גם נוסעים הרבה לנתניה באוטו של עמרם זילברמן מחרות. היינו נדחסים
פנימה כולנו, כולל בבגאז'.

 

רוב חיי החברה היו בתוך הקהילה. על יד המועדון היו מקרינים סרטים בקיץ (הסרטים היו מוקרנים ממספר גלגלים שהיו מגיעים באוטובוס). לפעמים המקרין היה מתבלבל בגלגלים ומקרין קודם את הגלגל של סוף
הסרט ואח"כ את ההתחלה.
 

מיד אחרי שסיימתי צבא, למעשה בחופשת השחרור שלי, התחתנו, על מרפסת בית העם. היינו החתונה הראשונה אחרי שסיימו לבנות את בית העם. בחתונה היו הופעות של החברים. וכמובן רקדו את ריקוד השֶׁרל'ה אותו רקדו בכל החתונות.