פסקול הזיכרון

 

עודדה לוין נולדה בכפר הס ב- 9.5.1934. היא נהגה לעבוד במשק כמו כל ילדי הכפר, אבל בלילות היתה מדליקה בחשאי נר וקוראת ספרים עד אמצע הלילה. נר - כי את המושב חיברו לחשמל רק כשהייתה בת 16, ובחשאי כי אמה כעסה כשעודדה חיסלה נרות יקרים. בית הספר האזורי הסתיים באותן שנים בכיתה י', והבוגרים לא נבחנו בבחינות הבגרות. כשעודדה סיימה אותו, הוריה, ישראל ויבה (חווה) החליטו למכור פרה כדי לשלוח את הנערה ללמוד בתיכון בירושלים. עודדה למדה שנתיים בתיכון, והמשיכה הישר לסמינר למורות שם קיבלה תעודת הוראה.

 

בצבא שירתה עודדה בבה"ד 12 במגוון תפקידים, עד שבשלהי שנות החמישים הייתה המפקדת של קורס קצינות צה"לי. היא הכשירה אלפי חיילות לתפקידי פיקוד והדרכה. "תקרית מפורסמת" שבה היתה מעורבת היתה כשבאחד מסופי השבוע אסרה עודדה על יציאת הצוערות לחופשה. אביה של אחת הצוערות, שבא לאסוף אותה, קיבל מהשין-גימלית – את התשובה הבאה: "אין יציאות, המפקד, אפילו לא לבת שלך. זו הפקודה של עודדה". המפקד המדובר היה, לא פחות, מאשר הרמטכ"ל משה דיין, שבא לאסוף את בתו יעל שהיתה חולה. בבוקר יום ראשון התקשר דיין, לדינה ורט, אז מפקדת בה"ד 12, ושאל אותה – מי מפקד על הצבא. מה זאת אומרת. אתה, ענתה לו ורט. לא, אמר דיין – עודדה. עודדה מפקדת על הצבא. אם בגלל פקודה של עודדה לרמטכ"ל אסור לעשות משהו – היא מפקדת הצבא, סיכם דיין בחיוך את האירוע.

אחרי בה"ד 12 נשלחה עודדה לחוף השנהב לשנתיים, במסגרת הסיוע שהעניקה ישראל למדינות אפריקה בשנות ה- 60. היא היתה חלק ממשלחת צה"לית שהקימה את חיל הנשים של צבא חוף השנהב. משם המשיכה עם החברות לטיול גדול בארצות הברית ובאירופה, שנים רבות לפני שטיול כזה היה אופנתי. 

כשחזרה עודדה מאפריקה ומהטיול הגדול היא עזבה את הצבא, והתחילה לעבוד במה שלמדה – מורה. במשך 4 שנים לימדה בחטיבת ביניים ברמת השרון. אחר כך חזרה לצבא, לתפקידי מודיעין – בהתחלה בפיקוד מרכז ואחר כך בחיל הים.

 

בשלהי שנות השישים מונתה עודדה לתפקיד קצינת הארגון של גלי צה"ל. באותם ימים זו היתה תחנה שולית ששידרה כ-3 שעות ביום ועמדה על סף סגירה. קצת אחריה מונה למפקד התחנה יצחק לבני. ללבני היה חלום להפוך את גל"צ לתחנה שמשדרת 24 שעות ביממה עם שלל תוכניות תרבות ואקטואליה. ביחד הפכו עודדה וליבני את החלום למציאות.

 

השלב הראשון והקשה היה להכניס לתחנה, שבה שירתו יחדיו חיילים ואזרחים, משמעת צהלית. בשלב השני הם יזמו תוכניות שהשפיעו על סדר היום ועל התרבות הישראלית: "תיבת נוח", "נכון לעכשיו", "ציפורי לילה", "יתוש בראש" ועוד. מעבר לסדר ולארגון, בזכות העיברית המשובחת שבפיה, היתה עודדה אחראית על מחלקת הקריינים. בין ציוני הדרך התרבותיים שרשומים על שמה מימיה בגל"צ אפשר לציין את "מצעד המרגנית", מצעד של שירים עבריים ישנים אותו יזמה, וכן ב- 1972 בעקבות פטירתו של יו"ר הכנסת דאז, היא הציעה, לשנות את הנוהג שהיה קיים – נגינת מוזיקה קלאסית נוגה במשך יום האבל. במקום זאת, עודדה הציעה לנגן שירים עבריים שקטים. מנהג שהיכה שורשים והפך לאחד מסימני ההיכר של ימי אבל וזיכרון בכל תחנות הרדיו. בכך עיצבה עודדה את פסקול הזיכרון הלאומי.

 

ב- 1970 נישאה עודדה לאבנר ורד, ונולדו להם שלושה ילדים – איתי, רונית ורועי. ב- 1974 השתחררה עודדה מהצבא אחרי 20 שנות שירות. ב- 1977 חזרה המשפחה לכפר הס. במשך קרוב ל- 40 שנים היתה עודדה הספרנית של המושב. היא מילאה את התפקיד באהבה רבה ובמסירות, והקדישה זמן רב להגדלת הספרייה והעשרתה. היא פעלה רבות להנחלת אהבת הקריאה לילדי המושב, ודורות רבים שגדלו בכפר הס למדו לאהוב את המילה הכתובה בזכות אותם ביקורים בספריה שכללו ממתק, המלצה מדויקת, וכמובן ספר שמלווה אותם עד למפגש הבא עם עודדה.