זאביק התגייס לצבא, אני הייתי בתנועת נוער-השומר הצעיר, הלכתי לקיבוץ נחשון. החברות התפתחה מאוד יפה, ראינו שאנחנו מתאימים אחד לשני. זאביק הוא בן כפר הס, והוא ידע שהוא לא יעזוב את המושב. סבא שלו הוא בין המייסדים של כפר הס, ואני לא הבעתי התנגדות לעבור. הוא היה בא לקיבוץ נחשון, והיינו הולכים בכרמים. אני הייתי באה לבקר בכפר הס, הוא היה לוקח אותי לפרדסים של המשפחה שלו. אני מאוד אהבתי את אורח החיים בכפר. משפחתו קיבלה אותי מאוד יפה. החלטנו לבנות את חיינו המשותפים במושב שמאוד אהבנו.

כשנפגשנו בפעם הראשונה ראיתי בעיני בחור מאוד טוב, בן נאמן להוריו, זה היה לי חשוב מאוד. וכשאבא שלו חלה זאביק טיפל בו מאוד יפה. אהבתי את הנאמנות שלו למשפחה.
 

מאוד אהבנו לטייל בארץ. עוד לא היו מכוניות פרטיות. אז היינו שוכרים אוטו, מספר חברים יחד,
ונוסעים. הבילוי שלנו היה טיולים והצגות, גם סרטים מדי פעם. אבל הוא היה עוד חייל ואני בקיבוץ.
 

לא הייתה ממש הצעת נישואים, זה היה משהו משותף של שנינו. החברות שלנו הובילה אותנו. לא שהיה צריך לבקש. אז היה נהוג להכיר את המשפחות. הורי היו מאוקראינה, מגרעין תל חי, והקימו את קיבוץ משמרות. בפגישה של שתי המשפחות הודענו שאנחנו רוצים להינשא. ידענו שאנחנו רוצים לגור בכפר הס, נשאר רק לקבוע את תאריך החתונה.
 

אבא שלי עבד בסולל בונה. באולם האירועים של סולל בונה בקריית חיים נערכה החתונה. תושבי כפר הס שכרו משאית והגיעו. הנהג היה חיים פורמן.