בראשית 1940 בברטיסלאבה בירת סלובקיה, בנמל הדנובה, נפגשו יהודים רבים מצ׳כיה, גרמניה ואוסטריה. 360 גברים ונשים, אשר בליבם החלטה נחושה להגיע לחופי ארץ ישראל. בין המתאספים גם חווה ואליהו הוריה של רותי. הם הפליגו במספר ספינות נהר לעיר הנמל טולצ'אה ברומניה, שם עלו על יחד עם כ-1800 יהודים על אוניית הקיטור "אטלנטיק". היעד המקורי של האניה נקבע לאורוגוואי, אולי משום שזה היה היעד שהגרמנים אישרו לאניה להפליג אליו ואולי משום שלספינות בים השחור היה אסור להשיט מעפילים ולכן הסוו אותה עם דגל של אורוגואי.

 

הצפיפות הייתה רבה. הסבל היה גדול ,מחלות ואף מוות של חלק מהאנשים. כדי להגיע לארץ היה צורך לחדש את מלאי הפחם עבור ספינת הקיטור. כשהם עגנו בכרתים הצליח הצוות היהודי לקנות את הפחם המבוקש. רב החובל והצוות היווני שלא רצו להמשיך במסע לפלשתינה חיבלו במאגר הפחם ואף סירבו להמשיך במסע, והמעפילים נאלצו למרוד בצוות ולהשתלט על האניה. בעקבות החבלה, מצאו עצמם המעפילים באמצע הדרך לישראל ללא פחם, והם נאלצו לשרוף כל דבר עץ שלא היה הכרחי על הספינה.

 

בסופו של דבר הספינה נגררה לישראל על ידי ספינות בריטיות, והמעפילים יועדו לעבור לאוניית הגירוש פאטריה. באותו ערב חלק מהמעפילים כבר הועברו לספינת הגירוש. ביד המקרה אליהו וחווה היו בין אלו שנשארו על ה"אטלניק". במפקדת ההגנה החליטו לעשות מבצע שיסכל את גירוש המעפילים. הם הכינו מטען נפץ כדי לפרוץ חור קטן בדופן הספינה. חור שימנע את ההפלגה המתוכננת. באותו הלילה נשמע קול פיצוץ. התכנון של המצבע השתבש, החור שנפער היה גדול מהמצופה והספינה צללה למצולות. מאתיים ושישה עשר מהמעפילים וחמישים ואחד ימאים בריטיים טבעו בים. ניצולי הפטרייה יחד עם המעפילים מהספינות הנוספות הועברו למחנה המעצר בעתלית. לאחר השתדלויות של הסוכנות ניצולי הפאטריה הורשו להישאר בארץ. כל שאר מעפילי ה"אטלנטיק" כ-1600 איש ביניהם חווה ודוד גורשו אחר כבוד לאי מאוריציוס שבאוקיאנוס ההודי.

 

בהגעה לאי האקזוטי המתינו להם מתקני כליאה. כלא לגברים ומחנה מעצר לנשים וילדים. מפקד המחנה היה איש אכזר והתנאים היו קשים מאד. בשל המלחמה סבלו העצורים מחרפת רעב. הם לקו במיני מחלות שגרמו למותם של 216 מהעצורים. נושא נוסף שהקשה אליהם הוא הניתוק בין הגברים לנשים. השנתיים הראשונות במאוריציוס התאפיינו ביחס נוקשה לעצירים. לאחר מכן הבריטים הבינו ש"המסכנים האלה" לא ממש מהווים איום על האימפריה, ונתנו יותר חופש פעולה. העצורים נהנו מיחס הגון ומחופש יחסי, הם ניהלו חיי תרבות משלהם, כולל הופעות בידור ותזמורת של מוזיקה קלה. ניתן גם חופש תעסוקתי הוקמו בתי מלאכה, עיתון, בית ספר ואפילו בית חולים בו עבדה אמה של רותי בתור אחות. אם הזמן ניתנה גם לגברים ולנשים אפשרות להיפגש. כתוצאה מאותם מפגשים נולדו במאוריציוס 50 ילדים יהודים, ביניהם גם רותי שנולדה ב-1945 קצת לפני החזרה לישראל.

המעצר במאוריציוס.

 

 

בראשית 1945 הגיע פקיד בכיר ממשרד המושבות לביקור במחנה במאוריציוס. העצירים ניצלו את הביקור כדי לצאת בהפגנת מחאה עם שלטים כמו "אנו רוצים להיות חופשיים". מפקד המחנה הזעיק תגבורת ונתן הוראות "פתיחה באש". הפקיד הבריטי הרגיע את הרוחות והזמין משלחת של העצורים לשיחה. שבועיים לאחר מכן יצאה ההודעה :ממשלת הוד מלכותו החליטה לאפשר לקולי מאוריציוס להיכנס לפלשתינה". באוגוסט 1945 אוניית הפאר "פראנקוניה" שהובילה חיילים מן המזרח הרחוק למזרח התיכון, עצרה באי, והעצירים היהודים עלו עליה. ב-26 באוגוסט 1945 השליכה "פראנקוניה" עוגן בנמל חיפה. בתמונה שהופיעה בעיתון רואים את רותי התינוקת בידיו של אביה אליהו. ההורים עברו להתגורר בקיבוץ רמת דוד.