כשהיינו ילדים למדנו בתל מונד. בית הספר היה מרוחק כשני קילומטרים מהכפר. יום יום היינו ילדי הכפר צועדים ביחד לבית הספר וחזרה. הצעידה היומית מאוד קירבה ביננו. בימות הקיץ היינו מוצאים מחסה מתחת לעצים, או רצים בין הממטרות כדי להירטב. בימי גשם היינו עושים את הדרך בריצה כדי להירטב כמה שפחות. הדרך לתל מונד לא הייתה סלולה ובחורף היא התמלאה בבוץ. במקום שבו נמצאת כיום כיכר אראל'ה היה בעבר ואדי. בחורף היה זורם בו נחל, והילדים הגדולים היו עומדים משני הצדדים ומעבירים את הילדים הקטנים. נהגנו לקצר את הדרך בין הפרדסים, אותם פרדסים שההורים שלנו שתלו. מדי פעם היינו קוטפים תפוז ואוכלים בהנאה.

 

פעם אחת היה יום חם במיוחד. בדרך חזרה הביתה בלב הפרדס מצאנו אוצר: עץ פומלה. זה היה עץ הפומלה היחידי באזור. עצי פומלה היו מאוד נדירים באותה עת. איש מאתנו עדיין לא זכה לטעום את טעמו של הפרי הפלאי, אבל שמענו עליו כל מני שמועות. כמו אדם וחוה בגן עדן שהתלבטו האם לטעום מהפרי האסור כך הבטנו אנו בעץ הפומלה. בסוף אחד מאתנו עזר אומץ וקטף פומלה אחת - את הפומלה הכי יפה מהעץ.

 

כשניגשנו לקלוף את הפומלה נכונה לנו הפתעה לא נעימה. להבדיל מהתפוז שהכרנו, קליפת הפומלה הייתה עבה וקשיחה. כמובן שלא היה לנו סכין. האימהות שלנו הקפידו לקצוץ לנו את הציפורניים, ולא היה לנו דרך לחרוץ את הקליפה. בסוף לאחר מאמצים אחד הילדים הגדולים הצליח לחדור את הקליפה באצבעותיו, ולבצוע נתח ממנה. בלי מילים הבנו שבמשימה הזו כולם צריכים לקחת חלק. העברנו את הפומלה ביננו, כשבכל פעם ילד אחר מקלף חלק מהקליפה. בכל פעם שהוסרה חתיכה מהקליפה כולנו הרענו בקול.

 

אותו יום היה חם. כולנו היינו רעבים וצמאים. הפומלה התקלפה לאיטה, והנה היא הגיעה לילד האחרון. נשארה עוד פיסת קליפה אחת אחרונה. כולנו כבר חיכינו לרגע בו נוכל לנעוץ את שיננו בפרי. או אז החליקה הפומלה מדי הילד והתגלגלה בחול. כבר לא יכולנו לאכול אותה. זו הייתה חוויה מאוד חזקה. אני בטוחה שאף אחד מאתנו לא שכח את אותו רגע עד עצם היום הזה.