המשפחה שלי גרה ברומניה בעיר גלץ. זוהי עיר נמל ידועה השוכנת על גדות הדנובה. לפני השואה גרו שם כ-20,000 יהודים כחמישית מתושבי העיר. אבא שלי מאיר למד בבית ספר למסחר, ועבד בחנות בדיםב שם "קומפקציה". המשפחה היתה די עמידה. בתחילת המלחמה אפשרו ליהודים להמשיך להתגורר בעיר. ההורים שלי עברו למרתף. אמא גיזלה היתה בהריון. יום אחד חייל נאצי ניגש אל שוערת הבניין של הורי. הוא הבין שהאישה בהריון שגרה במרתף היא יהודיה. הוא אמר לשוערת שהגסטאפו עומדים להגיע בשבוע הבא ושתמליץ לאישה בהריון שתברח.

 

לאבא היה חבר ילדות מבית ספר יסודי. שמו היה יונל והוא עבד במשטרה. אבא בירר עם יונל את הפרטים. יונל הציע שההורים יבואו לגור אצלו במרתף, בכפר לא רחוק מהעיר. אבא ואמא הגיעו יחד עם סבא שמאי, אשתו השניה פאני ודוד יוזסל'ה שגדול ממני ב-12 שנים. וקרובי משפחה נוספים. המשפחה חיה אצל יונל תקופה שבמהלכה אני נולדתי.

 

באיזה שהוא שלב חזרנו לעיר לאותו המרתף שגרנו בו קודם. את אבא תפסו והוא הלך למחנה עבודה. היהודים היו במחנה עבודה בקרבת מקום, אבל מי שנחשד בקומוניזם נשלח לטרנסניסטריה, מחנה ריכוז אכזרי בו מצאו מרבית יהודי רומניה את מותם. אבא היה אדם שידע להסתדר עם כל אחד, ולא היתה לו זיקה פוליטית. אחרי מספר חודשים הוא הצליח לשחד את השומרים ולחזור הביתה. לאחר שהוא עזב, החברים שהיו איתו נשלחו לאושוויץ.

 

בבניין מול המרתף הקימו הגרמנים מפקדה צבאית. קצין נאצי ראה את אימי ואותי במרתף. יום אחד הוא החל ללכת לכיוון המרתף שלנו. אמא היתה מפוחדת היא ניסתה להשקיט אותי. היא רצתה להתחבא אבל היה מאוחר מדי הקצין זיהה אותנו. הוא פנה לאמא: “אני רואה שיש לך ילד קטן, הרוסים מתקרבים ותוך ימים אחדים כל האזור יופצץ. אני מציע לך לברוח”. שוב מצאה המשפחה מחסה בבית של יונל. כך הצילו הנאצים פעמיים את חייה של משפחתי.

 

גם ליונל אנחנו חייבים את החיים. אני זוכר שלאחר המלחמה אבא היה לוקח אותי ברכבת והיינו נוסעים אליו. אבא היה מביא לו כל מני מתנות: בגדים, אוכל ובמיוחד בקבוקים של יין שרף. ככה עשינו עד שעלינו לארץ ישראל.