ריקוד אחרון

 

לשירה העברית יש מקום חשוב באהבת הארץ. רבים מאוהבי הארץ עושים זאת על ידי שירת שירים עבריים, גדי גלר אהב את הארץ ברגליים. הוא הפליא לרקד בריקודי עם לקצבם של שירי הארץ. כבר מגיל צעיר הוא התחבר ללהקת ריקודי העם של גוש תל מונד.

 

בזמן הצבא התחבר גדי עם רותי מקפלת המצנחים. בזמן שהם צעדו בשדות נורדייה עם תרמיל מלא אפרסקים ענקיים מהמטע של אביה של רותי, כשכל אחז מהם אוחז בידו את אחת הכתפיות, גלשה ידו של גדי לעבר ידה של רותי. מפגש הידיים נהיה פגישה לאין קץ.

 

גדי הדביק את רותי לאהבתו הגדולה לריקודים. הם נהיו חברים קבועים בחוג לריקודי עם בכל מקום שבו התגוררו. רותי נהגה להסתכל בגדי שהיה כולו שקוע בריקוד. יום אחד היא שאלה: "גדי אתה כל כך אוהב את השירים האלו, מדוע אתה אף פעם לא שר?". גדי התחמק בהומור אופייני: "אני יותר מדי מרוכז שלא תטעי בצעדים".

 

לימים רותי החלה להרגיש רע. התברר שמצבה קשה והיא נזקקה להשתלת כבד. היא כבר עברה את הגיל שבו מערכת הבריאות מקדמת השתלת איברים. רותי התנדנדה בין חיים ומוות. בכל אותה תקופה קשה גדי לא מש ממנה, תמך בה יום וליל. רק הפסקה אחת הוא אפשר לעצמו: הפסקת ריקודי עם. ריקוד שטען אותו בעצמה בלתי נגמרת לתמוך ולהעניק.

 

בניגוד לכל הסיכויים רותי הצליחה לעבור את ההשתלה בהצלחה. גדי ניסה כמובן למשוך אותה חזרה למעגל ריקודי העם. לאט לאט רותי הצליחה להתחבר שוב לריקוד, אך בקצב הרבה יותר איטי, במיוחד היו קשים לה הסיבובים. אחד מריקודי העם האהובים על גדי הוא "עמק שלי": ריקוד מלא סיבובים ופיתולים. הריקוד הזה כבר היה מעבר לכוחה של רותי. הם עמדו בצד, רותי הביטה איך גדי מסתכל בעיניים כלות במעגל הרוקדים, הרגליים השתוקקו לרקוד, וכמו בעבר הפה נשאר דומם.

 

כחלק מתהליך השיקום רותי החלה להתעניין בספורט הפטאנק. היא שמעה על אולימפיאדה ייחודית: "אולימפיאדת המושתלים", והחליטה להתחרות בה בפטאנק. היא נסעה לתחרות באנגליה. גדי כמובן לצידה, תומך עוזר, אוסף את כדורי הפטאנק עבורה ועבור המתמודדות האחרות. אלו היו ימים מרגשים, רותי זכתה במדליית הזהב, דגל ישראל הונף, והתקווה הושמעה. במלון בערב גדי לא יכול היה להירדם מרב גאווה ואושר. לפנות בוקר הוא החל להרגיש רע, הבשורה הרעה דפקה בדלת.

 

התברר שיש לגדי גידול בראש. לאט לאט הוא איבד את היכולות שלו, רק על דבר אחד הוא סירב לותר: על הריקוד. אפילו כשמצבו הורע, ואלקטרודות חוברו לראשו, הוא המשיך לרקוד. אך כל אותם ימים הסרטן במוח המשיך לגדול ולגדול. לימים הסרטן הכריע. גדי כבר לא יכול היה לרקוד, בקושי יכול היה לנוע, בקושי יכול היה לתקשר, בקושי יכול היה לדבר. רותי השמיעה לו צלילי קסטה ישנים "עמק שלי" ושירים אחרים מריקודי העם. ופתאום נשמעה מהמיטה שירה, שירה עם כל המילים הנושנות, שירה שהפכה את המיטה הצרה לרחבה של ריקודי עם.