מסיפורי כפר הס
סיפורם של ותיקי הכפר
יצחק לבטוב
סיפור חמורים (מספר יצחק לבטוב)
אחד הדברים שאפיינו את ילדותנו ואת ילדותי (וזה מן הדברים שהיום ילד לא זוכה לראות אותם) זה החיים בלוויית החמורים. לכל בית בכפר היה חמור. היו חמורים גדולים, היו אתונות. לי היה חמור שלקח אותי גם לבית הספר - מרחק של שלושה קילומטר בין פרדסים.
כשהייתי תלמיד כיתה ב' ג' ד', עם שחר הייתי לוקח שק חציר ומתיישב על החמור והיידה לבית הספר. אבל כמוני היו לפחות עוד 200 תלמידים בבית הספר שגם להם היו חמורים - ממושב חירות, מעין ורד, מכפר הס כמובן. ואז היו פרדסים (שלצערי נכרתו מאז) והפרדסים היו גובלים בשדרות ברושים מוריקות בדרך לצריפי בית הספר שלנו.
כאמור עם בוקר היינו מגיעים אני ועוד 199 חמורים לבית הספר. היינו קושרים את החמורים
לברושים, פורקים את שק החציר והחמורים נאלצו להמתין ארבע-חמש שעות, אם זה בקיץ -
בצל הברושים ואם זה בחורף - בגשם, עד שהואלנו בטובנו אחרי לימודים מעמיקים לנטוש את צריפי הכיתות ולחזור הביתה.
אם היינו משתעממים בשיעורים - וזה קרה לעתים קרובות למדי, אחד הילדים מהכיתה היה מרים אצבע (היינו ילדים מסודרים ומצביעים בכל בקשה שלנו) ואומר למורה: המורה אני רוצה ללכת לשירותים "להסתדר". צריך לומר שהשירותים היו מרוחקים מאוד מהכיתות וקרובים מאוד לחמורים. ברגע שהתקרבנו אני או אחד מחבריי לשורות החמורים פרצתי בקול הזה "איייאההה" שדומה לנעירות חמור. טבעם של חמורים שאם חמור אחד נוער מיד כל חמור בטווח של קילומטר לפחות מחרה מחזיק אחריו בקריאה הדומה הזאת כך שלא עברו שניות מועטות ו- 200 חמורים פרצו בנעירות מחרישות אוזניים שאפילו הצליחו להגיע עד הכיתה הרחוקה ואז מורנו הנכבד צבי זבולון ויינברג זכר צדיק לברכה היה נושא את עיניו לדלת ואומר: ילדים, עכשיו הפסקה.
ועד שכל 200 החמורים היו נרגעים מאותה קריאה עברה רבע שעה בערך מהשיעור וזאת רבע שעה שאנחנו הרווחנו נטו.
זהו סיפור החמורים שהוא אגב סיפור אמיתי. היום אין חמורים ואין מורים מסוגו של צבי זבולון ויינברג ז"ל.
לעוד סיפורים מצחקים, זכרונות והגיגים בטעם של פעם בקרו באתר לזכרו של יצחק לבטוב: