בבית הספר בתל מונד למדו רק עשר שנים. לאחר מכן כל תלמיד חיפש מוסד להשלים את הלימודים. רוב הבנים הלכו לבתי ספר חקלאיים. הבנות למדו לרוב להיות גננות או אחיות. אני הגשתי בקשה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל. חיכיתי, חיכיתי ותשובה לא הגיעה. כבר הייתי בת 17. החלטתי לזייף את הגיל שלי, להתגייס לצה"ל ולהתקבל ללימודי אחיות בתל השומר. ההורים חתמו לי על התעודה המזויפת והתקבלתי ללימודים. לימים התברר, שהנער שהיה אחראי על הדואר בכפר הס, החליט יום אחד שנמאס לו ופיזר את הדואר בחורשה. אחרי כשנתיים נמצאו ערימות של דואר מצהיב, ביניהם מכתב שנשלח אלי מהפנימייה בנהלל שבו הודיעו לי שהתקבלתי.

 

מסלול הלימודים הצבאי לאחיות בתל השומר היה מאוד פופולרי. בכל בתי החולים האחרים בארץ היה צריך לשלם על לימודי האחיות. בתל השומר לא רק שלא שילמו על הלימודים, גם קיבלו משכורת צבאית של ארבע לירות ושש אגורות. אחיות מכל בתי החולים צבאו על תל השומר. זו הסיבה שתכנית הלימודים הזו לא האריכה חיים, והיא נסגרה לאחר עשרה מחזורים.

 

תל השומר היה בית חולים אנגלי, שהפך להיות בית חולים צבאי בתום המנדט. בית החולים היה קיבוץ גלויות, עם רופאים ממגוון ארצות. כשאכלנו בחדר האוכל הצבאי יכולנו לשמוע בליל שפות. גם האחיות שלמדו איתי הגיעו מתפוצות שונות. הלימודים התנהלו בעברית. הן היו כותבות את המילים העבריות באותיות מהשפה שהם הכירו. החברות הטובות שלי בזמן הלימודים היו השותפות שלי לחדר. אחת מהן הייתה חברה מכפר הס, השתיים האחרות הגיעו מעין חרוד. לימים התברר לי שהן ניצולות שואה שהגיעו לארץ עם ילדי טהרן.

 

בבית החולים היו המון פצועים, נכים וקטועים ממלחמת השחרור. כבר עברו שנתיים מסיום המלחמה, אך באותו זמן עוד לא הכירו בארץ את תחום השיקום. בית החולים שימש לפצועים כחממה והם שהו בו מספר שנים. בתור חיילות היה לנו עניין מיוחד בחיילים הפצועים והיינו באים לבקר אותם אחרי שהיינו מסיימות את המשמרת. במחלקה הזו היה לי מקרה לא נעים. כשרק התגייסנו והלבישו אותנו על מדים, אמרו לנו להיכנס למחלקת הפצועים ולנקות את ארונות הלילה שלהם. בזמן שניקיתי את אחד ארונות הלילה, הפצוע ליד החל להיאנח: "אוי מה עשית". הלב שלי קפא מפחד, אבל אז כל הפצועים מסביב החלו לצחוק. הבנתי שהם עשו לי מתיחה.

 

מקרה אחר שלא אשכח היה עם חולה שכרתו לו את הרגליים בעקבות מחלת בירגר (דלקת בדרכי הדם שעלולה לגרום לנמק). החולה אמר לי יום אחד: "רוחלה, כשאת עושה לי זריקה זה כל כך כואב. האחות ניצה באה בלילה ועשה לי זריקות כל כך יפה. למה שלא תלמדי ממנה". קיבלתי את ההצעה שלו, הצטרפתי למשמרת הלילה של ניצה ולמדתי ממנה איך להזריק. מאז אותו יום ידעתי להזריק בלי כאב. לימים אחרי שהשתחררתי הייתי אחות בכפר הס, כולם ביקשו שאני אהיה זו שתזריק להם. כשהזרקתי לתינוקות הם לא בכו, והאימהות שלהם היו מתפעלות איזה גיבורים הילדים שלהם. גם עמיתי האחיות היו מביאות את הילדים שלהן כדי שאני אהיה זו שתזריק להם.

​

לבעלי דן תמיד הייתי לוקחת דם כשהיה חולה. בשביל דן לא היה צורך במיומנות גבוהה בהכנסת המחט, כי היה לו סף סבל מאוד גבוה. לימים כשכבר מאוד התבגרנו, ודן היה מאוד חולה, הייתי צריכה לתת לו זריקות. דן ציין בעדינות שהזריזות ביד שלי כבר לא מה שהייתה. הבנתי שאם לדן עם יכולת הסבל הגבוהה, הזריקות שלי כואבות, כנראה שימי הזריקות שלי חלפו.