מילדות החיים שלי שזורים בחקלאות. בגיל 12 לאחר שחזרתי מבית הספר הייתי אוכל ארוחת צהריים ואחר הולך עם אבא לפרדסים. בימי הקיץ הארוכים הייתי עובד כ-5 שעות. עבדתי כל יום חוץ מיום שבת. ביום שישי אבא היה גומר לעבוד שעה לפני קבלת השבת מתרחץ והולך לבית הכנסת. בזמן שהוא הלך לבית הכנסת אני הייתי ממשיך לעבוד בלול.

 

העבודה עם אבא מאוד חיזקה את הקשר ביננו. זו הייתה עבודה מאומצת, וכשהתעייפתי וישבתי לנוח, אבא התיישב לצדי וסיפר לי סיפורים על החיים בגולה ועל העלייה לארץ. מאוד אהבתי את הסיפורים האלה. בגיל 13 כבר חרשתי עם הפרידה. כאשר חורשים עם פרידה הדבר הכי חשוב הוא לחרוש ישר. הכי קשה זה התלם הראשון, שאר התלמים מתיישרים על פיו. לצורך כך צריך למצוא נקודה באופק ולהתיישר לפיה. צריך גם פרד שמאומן לחרוש ישר. למזלי הפרידה שלנו- ליזה, הייתה פרידה מאומנת והיה מאוד קל לחרוש בעזרתה. הייתי חורש דונם שלם ביום.

 

כשהגעתי לכיתה י' התחלתי ללמוד בבית ספר החקלאי מקווה ישראל. את רוב החומר המעשי כבר הכרתי מהבית. היו במקווה כל מיני מקצועות חקלאים. לכל אחד היו שתי אפשרויות בחירה. אני בחרתי את הגידולים שהיו אצלנו במשק: פרדס וירקות, כי ידעתי שבבוא היום אני אעזור לאבא לפתח את המשק החקלאי.

 

לאחר מלחמת העצמאות נוספו אדמות לכפר. עד אותה עת לכל חקלאי היו 3 דונם של משק עזר ו-7 דונם פרדס. בעקבות המלחמה והסכמי רודוס נוסף למדינה "רכוש נטוש". כתוצאה מכך לכל משק בכפר הס נוספו עוד 20 דונם. באותו זמן סיימתי את לימודי, ולפני שהתגייסתי לצבא הספקתי לנטוע עם אבי 7 דונם פרדס. היינו הראשונים בכפר לנטוע בשטח החדש. הגיוס שלי לצבא גרם לנו להחיש את הנטיעה. שתלנו עצי הרכבה. כשנה לאחר מכן, כשכבר הייתי בצבא, אבא הרכיב עליהם כנות של תפוז שמוטי. הפרדס הזה נתן שפע פרי.

 

בתום השירות הצבאי חזרתי למשק. באותה עת אבא כבר היה בן למעלה משישים והיה ברור שאני הופך להיות האחראי המרכזי על המשק. התחלתי בגידול ירקות שונים ובנטיעת מטעים חדשים של אבוקדו ופרדס. באותם שנים היו מעט עצי אבוקדו בארץ, אבל אני הכרתי את  האבוקדו ממקווה ישראל. זו הייתה שנה מוצלחת שבסופה קניתי ג'יפ חדש.

 

ההשקיה בפרדסים לא הייתה השקיה קבועה. היו צינורות אלומיניום פריקים שהתחברו לממטרות. בכל פעם השקנו שתי שורות עצים במשך שעתיים. לאחר שעתיים חוזרים לפרדס ומעבירים את הצינורות לשתי השורות הבאות. פעם אחת תוך כדי העברת הצינורות דרכתי על נחש צפע ענק. הנחש תקף בחזרה בנכישה. למזלי הג'יפ היה בפרדס. נסעתי מהר הביתה. ביקשתי עזרה מחבר עם רישיון נהיגה. הוא הביא אותי לבית חולים בלינסון שם איבדתי את ההכרה. הייתי שם חודש ימים. ארס הצפע פירק לי את הכדוריות האדומות. קיבלתי כ-40 מנות דם כדי להתאושש.

 

משלהי שנות השישים עד שנות השמונים היה רווחים טובים להדרים. התפוז הישראלי ה"שמוטי" הוא מוטציה שהתגלתה במקרה בפרדס ערבי ביפו. זו הסיבה שמותג התפוזים הישראלי נקרא "יפו". באירופה מאוד אהבו את הזן הישראלי ולא היו לו מתחרים. קונה גדולה נוספת הייתה מדינת פרס. השאה הפרסי החליט שכל תלמיד בבית ספר יקבל תפוז ביום. ההחלטה הזו היטיבה מאוד עם ענף ההדרים הישראלי. הבעיה החלה כשבמרוקו ובספרד החלו לגדל את התפוזים שלנו. הרווחים החלו לקטון.

 

בשנות ה-90 כבר לא נשאר רווח מההדרים. למזלנו האבוקדו החזיק אותנו. חזרתי לירקות. בוטנים, תפוחי אדמה ועוד. נאלצנו לכרות את הפרדסים הישנים. הפרדס הראשון שכרתנו היה פרדס שמוטי שאבא שתל ב-1933. זו הייתה חוויה מאוד עצובה. הבנתי שכדי לשרוד בחקלאות צריך להתחדש, להכיר זנים חדשים וטכנולוגיות חדשות. הייתי אחד החלוצים בשתילת עגבניות חממה. זו הייתה יוזמה של משרד החקלאות. בזכות החממות יכולנו לגדל עגבניות גם בחודשים קרים, והמחיר שלהן היה מצוין.

 

עשיתי כל מני ניסיונות, לא כולם היו מוצלחים. הייתי חלוץ בשני זני הדרים: "טמפל" כליף שהגיע מארצות הברית, ומינאולה, כליף שפותח בארץ. הפרות הללו נראו טוב וגם היה קל לקלף אותם, אך הם לא היו מספיק מתוקים ולא נקלטו בשוק. ניסיתי לגדל גם פרות טרופים. שתלתי מטע של פג'ויה, פרי מוצלח לכל הדעות. הבעיה שגם זבוב הים התיכון מאוד אהב את הפרי הזה, ובסוף נאלצתי לעקור את המטע. ניסיתי לגדל גם פיטנגו – וגילתי שלפרי הזה אין חיי מדף. כל ניסיון בעצי פרי הוא השקעה של מספר שנים מהנטיעה ועד שהעץ נותן פרי. למזלי היו לי גם ניסיונות מוצלחים. אחד מהם הוא לימון מסוג אינטרדונטו. הלימון הזה מבשיל כחודש וחצי לפני שאר הלימונים, ולכן אפשר היה להשיג עבורו מחיר מצוין. במשך מספר שנים החלקה שלי הייתה החלקה היחידה של לימון אינטרדונטו, או אז גילו מדריכי ההדרים את הזן המיוחד, ונתנו לי רישיון להרכיב כנות בפרדסים ברחבי הארץ. כמובן שברגע שרבים החלו לגדל את הלימון מחירו ירד.

 

עוד גידול מיוחד שהיה לי הוא האננס. כשהתחלתי היו בארץ כשישה מגדלי אננס. את האננס מרבים על ידי "חזירים" שיוצאים משיח האב. מגדלי האננס באותה עת השמידו את כל החזירים כדי שלא תהיה להם תחרות. אחרי הרבה נדנודים קבלתי שתילים לדונם אחד, ואחרי שנים הגעתי ל-24 דונם אננס.

 

השתילה האחרונה שעשיתי היא פרדס של כליף בשם מיכל. את השתילה הזאת עשיתי עם ילדי ונכדי. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה. החקלאות בשבילי היא דרך חיים. אפשר לומר שינקתי אותה מהורי בילדותי. גם כאשר יש קשיים, גם כשצריך לעקור, עדיין יש את החדווה לגלות ולנסות משהו חדש. בשנה האחרונה נפלתי בבית וקיבלתי זעזוע מוח. מאז אני כבר לא יכול לעבוד יותר בחקלאות. את השדות החקלאים שלי מעבדים אנשים אחרים, וחלקם נותרו עזובים. הילדים שלי לא המשיכו בתחום. רובם עובדים בהי טק. כשאני עולה פעם בשנה לקבר של אבא אני משפיל מבט מול המצבה. אני יודע שזה דוקר לו בלב כפי שזה דוקר לי.