מילדות הייתי ילד טבע עם חיבה עזה לציפורים. גדלתי בקיבוץ איילת השחר. היה לי שם חבר טוב וביחד גידלנו יונים. היינו מאתרים גוזלים ושמים אותם אצלנו בכלוב. יום אחד אפילו תפסנו שני גוזלים של בז, וגם אותם גידלנו.

 

אימא שלי לא הסתדרה בקיבוץ. היא ביקשה מאבא שלי שנעבור למושב. סידרו לאבא עבודה בתור מנהל מחסן תערובת בכפר הס. הוא נסע לכפר הס לבדו. אנחנו הילדים לא הבנו מה בדיוק קורה. יום לפני הנסיעה, לאחר שאימא עדכנה אותי שאנחנו עוברים, רצתי למתבן. תפסתי שם זוג יונים וזוג ארנבים. שמתי אותם בארגז והבאתי אותם איתי לכפר הס.

 

כשהגעתי לכפר הס התפלאתי לראות שרוב החקלאים גידלו יונים. בכל משק היה שובך. באותם ימים הייתה מצוקה כלכלית, היה קשה להשיג בשר והחקלאים אכלו את היונים שהם גידלו. גם אנחנו אכלנו את הצאצאים של היונים שהבאתי, גם את צאצאי הארנבים. זה מאוד עזר למשפחה מבחינה כלכלית. אבא הבין את הפוטנציאל של היונים ועזר לי לבנות להם כלובים.

 

כשהשתחררתי מהצבא  החלטתי לקחת את האהבה שלי ליונים צעד קדימה. הצטרפתי לאיגוד היונאים. התחלתי לאסוף זנים יחודיים של יונים: יונים יפניות, יוני טווס, יוני אריה, זפקנים ויוני דואר. התחלתי גם להשביח מינים של יונים.

 

פעם אחת נקראתי למילואים בסיני. החלטתי לקחתי איתי יונת דואר ממין זכר כדי לכתוב מכתב לאשתי. באותם הימים זו הייתה כמעט הדרך היחידה ליצור קשר בין המפקדה בסיני למשפחתי. לאחר פרק זמן בסיני כתבתי מכתב והצמדתי אותו לרגל של יונת הדואר. שיחררתי את היונה, אך היא לא הצליחה לחזור לכפר הס. יכול להיות שהדרך מסיני הייתה יותר מדי ארוכה עבורה, ויכול להיות שהיא נטרפה בדרך על ידי עופות דורסים.

 

גם את האח שלי אורי הדבקתי באהבה לציפורים. יום אחד הוא הציע לי להוסיף לאוסף הציפורים גם תוכים. לאט לאט התחלנו לאסוף עוד ועוד תוכים. מהאוסף הזה הוקמה לבסוף במשק של אורי חוות התוכים. אורי ממשיך לגדל בחווה גם יונים. חלק מהיונים כבר בנות 40 שנה, שריד לתקופה בה התחלנו את האוסף.