איתן היה הבן השני של ניסן ומינה בורד. הבן הראשון אליעזר נולד בכפר יחזקאל (בתקופה שהכפר היה מיועד להיבנות בעמק יזרעאל). אליעזר נפטר בערך בגיל שלוש לפני שכפר הס הוקמה. איתן נולד ב-1932 בערב סוכות, כבן הראשון שנולד בכפר הס. היה לו סימן היכר מובהק – שערו הבלונדיני שבזכותו ניתן היה לזהות אותו מרחוק.

​​

את השנים הראשונות עשה בגן בכפר הס. קודם בצריף ואחרי שנה במבנה בטון. בין בני המחזור שלו היה גם רחביה ציוני. שניהם שתלו ביחד עץ זית בכניסה לגן. לגננת הקראו לאה, ואיתן פחד ממנה כי היו לה כל מיני דרישות כמו לנקות את הנעליים בכניסה לגן.

​

ההליכה לבית הספר

בגיל 6 הילדים עברו לגן. את הדרך לבית הספר עשו ברגל. מכיוון שאותם שנים (1938) היו תקופת ה"מאורעות" (המרד הערבי בישראל) את הילדים שצעדו לבית הספר ליוו מבוגרים לצורך שמירה. השביל לבית הספר עבר דרך "מחנה הפועלים" סמוך לכפר (בניין שתי הקומות). במחנה גרו פועלים, והיה שם גם מטבח וחדר אוכל. כעבור מספר שנים המטבח והחדר אוכל עברו לחצר בית הספר, ובמקום פועלים שימש להאכלת התלמידים.

​

את הדרך לבית הספר נאלצו התלמידים לצעוד בקצב מהיר כדי להספיק בזמן לשיעור הראשון. בדרך חזרה איש לא האיץ בהם, והיה לתלמידים זמן לעשיית שטויות.

​

האזור בין כפר הס לבית הספר היה כולו שטח של פרדסים. בית הספר מוקם על גבעה במקום הגבוהה ביותר. בלב הפרדסים נבנה בית אריזה אותו מיקמו במקום הנמוך ביותר. כדי להעביר את ארגזי הפרי לבית האריזה נבנו מסילות וקרוניות, וקל היה לדחוף את הקרוניות עמוסות הפרי בירידה. בתקופת מלחמת העולם השנייה נקטע בבת אחת יצוא התפוזים והקרוניות עמדו מיותמות. התלמידים עטו על המסילה כמוצאי שלל רב. כמה ילדים התיישבו בקרונית שהאחרים דוחפים אותם בירידה, כמובן שבמהלך הירידה הקרונית האיצה יותר ויותר את נסיעתה. לקרוניות לא היו מעצורים. על מנת לעצור התלמידים השתמשו בקרש, אותו הצמידו לשלבי המסילה על מנת להאט ולעצור את הקרונית. יום אחד בעת שהם ניסו לעצור את הקרונית הקרש נשבר, מרוב מהירות הקרונית התהפכה, אך למרבה המזל איתן וחבריו יצאו ללא פגע.

​

בימי הקיץ ההליכה היה חם בזמן  ההליכה מבית הספר לכפר הס. איתן וחבריו החליטו לעשות להם בריכה בלב הפרדסים. הם חפרו בידיים גומה בחול, פתחו את השיבר ומילאו את הגומה במים, וכך התרחצו להנאתם. כשהם הגיעו לכפר הס המבוגרים גערו בהם על שהם בזבזו את מכסת המים לפרדסים.

​

יום חורפי אחד איתן צעד עם חברו בחזרה לכפר הס. בשל הקור איתן לבש מעיל עור. באותה תקופה סביב כל פרדס הייתה חומת ברושים. בדרך איתן והחבר ראו ברוש מיובש. החבר החליט לערוך ניסוי והצית את הברוש היבש עם גפרורים. בן רגע הברוש התלקח, בדיעבד התברר שהברוש הוא עץ מאוד דליק. איתן לא איבד את עשתונותיו, הוריד את מעיל העור ובמספר חבטות כיבה את השריפה.

​

הנעליים נוסעות באוטובוס

באותה תקופה היה אוטובוס של אגד שהגיע לכל המושבים. מכיוון שהיה אמצעי תחבורה יחידי המון השתמשו בשירותי האוטובוס. וכך בנסיעה מהכביש הראשי לעבר תל מונד, היו כל כך הרבה אנשים עד שחלק ישבו על הגג באזור המיועד למזוודות, וחלק עמדו על הסולם שהוביל לגג. האוטובוס עבר בחצר בית הספר. הוא היה נוסע מאוד לאט. לילדי בית הספר היה משחק. לעלות על הטאמבון של האוטובוס ולנסוע עליו מספר מטרים. גם איתן אהב לשחק במשחק הזה. כמו הרבה ילדים אחרים באותה תקופה, איתן העדיף ללכת יחף ואת נעליו קשר בשרוכים ותלה על הכתף. פעם אחת בזמן שעמד על טאמבון האוטובוס הנוסע, נשרו הנעליים מכתפו ונתלו על הטאמבון. כאשר איתן ירד מהטאמבון הוא ראה איך נעליו ממשיכות בנסיעה לכיוון כפר הס. למרבה המזל האוטובוס שנסע לכפר הס גם היה צריך לחזור חזרה לכביש דרך בית הספר. איתן המתין לאוטובוס וכזה הגיע הוא קפץ על הטאמבון שם עדיין היו תלויות זוג נעליו.