סיפור העמוד

​

סיפור חבורת העמוד מתחיל בתחילת שנות החמישים. מרבית הרחובות בכפר הס היו דרכי חול שהנעל הייתה מתחפרת בהן. בחצרות לא היו גינות פרחים כי אנשים השקיעו את כל זמנם במלחמת הקיום, לשים לחם על השולחן. כמובן שלא היו טלוויזיות וגם לא אמצעי בידור אחרים. בכל כפר הס היה רק טלפון אחד על הקיר במזכירות, ולידו לוח שכל אחד כתב לאן טילפן כדי שניתן יהיה לחייב אותו. האמת שגם לא היה כל כך למי לטלפן כי לאף אחד לא היה טלפון. אם רצית להעביר הודעה למישהו היית צריך ללכת אליו הביתה ולדפוק לו על הדלת.

 

בערב הכפר היה חשוך ואנשים מיעטו לצאת מהבתים. באותם הימים התקינה חברת החשמל בכפר הס עמוד תאורה. האור מהעמוד משך אליו את צעירי הכפר. הקבוצה נפגשה יום יום בשעה שמונה בערב, שבעה ימים בשבוע, כל ימות השנה (להוציא יום כיפור). בחבורה היו בני נוער וצעירים שהשתחררו מהצבא. זה התחיל בארבעה, אחר שישה, שמונה, שניים עשר, בנות החלו להצטרף...

 

ההורים של בני הכפר לא לקחו פועלים, כי לקחת פועל זה לנצל, ו"אנחנו חברה שלא בנויה על ניצול". כל מי ש"יש לו שתי ידיים" ועבר את גיל 10 היה עוזר במשק. מי שהשתחרר מהצבא כבר הפך למנהל המשק. המצב הכלכלי של כולם לא היה משופר, כולם היו חייבים כסף לאגודה, כולם חתמו אחד לשני על ערבות הדדית. זה יצר מצב שכולם היו קשורים בקשת אחת, אם מישהו היה נופל, כולם היו נופלים אתו. כפר הס הייתה אז מרכז העגבניות של הארץ, בכל המשקים בכפר גידלו עגבנית. הנושאים הללו היו עולם התוכן של חברי הקבוצה. אברהם וחבריו דיברו על מצב העגבניות בשטחים, על מה שכל אחד עשה במשק, על השיווק המשותף דרך תנובה. פעם בחודש הם קיבלו מעטפה חומה ממזכירות הכפר, עם דווח על המצב המשקי שלהם – הכנסות מול הוצאות. המעטפות החומות היו נושא שיחה למספר ימים.

 

בימי הסתיו, וקטיף העגבניות כל יום יצאו מכפר הס שתיים, שלוש משאיות עמוסות בארגזי עגבניות. היה צורך בכוח עבודה שיעמיס את כל הארגזים. אברהם וחבורת העמוד הרימו את הכפפה, והעמיסו את הארגזים תמורת סכום עתק של עשרה גרוש לארגז. על כל משאית הם העמיסו כ-480 ארגזים.

 

אברהם וחבריו כמהו גם לתרבות. באותם ימים היו שני בתי קולנוע בנתניה. התעוררה הבעיה איך להגיע לשם. לאיש לא הייתה אז מכונית, חוץ מלבחור אחד מחירות שהיה נכה צה"ל. משרד הביטחון העניק לו מכונית אמריקאית גדולה שיכלה להכיל שישה נוסעים יחד עם הנהג. החבורה ביקשה מבעל המכונית שיסיע אותם לקולנוע תמורת תשלום. התעוררה בעיה איך מכניסים עשרה איש למכונית? פשוט מאוד בני החבורה ישבו אחד על השני בערמה. כך הם היו נוסעים לקולנוע אחת לשבועיים.

 

יום אחד רצה להצטרף אליהם ילד נוסף מהרחוב. ניסו להסביר לו שאין מקום, אבל הילד התעקש. בסוף נמצא פתרון: הכניסו אותו לבגאז'. איתרע מזלם ובאותו יום ממש עצר אותם שוטר. השוטר הנדהם הוציא את הנערים מהמכונית והחל לספור. כשהגיע למספר האסטרונומי של עשרה נוסעים, הוא הוציא את הפנקס לרשום דו"ח. באותו רגע מישהו אמר "אם אתה חושב שאנחנו עשרה אתה טועה". הבגאז' נפתח, והילד הנוסף יצא. השוטר לא יכל להפסיק לצחוק. בזכות הצחוק (וגם בזכות בעל המכונית שהיה נכה צה"ל) השוטר לא רק ויתר על הדו"ח אלא גם נסע לפני המכונית כדי לשמור על החבורה מדוחות של שוטרים אחרים.

 

לאט לאט בני החבורה הקימו משפחות ונפרדו מהעמוד. החיים השתנו ללא הכר, וטוב שכך... אך מדי פדי פעם מתגנבת לליבו של אברהם געגועים לחברויות מסוג אחר, לשותפות מסוג אחר, כפי שהיו בימי העמוד.