ברוריה גדלה בשרונה אחד מ-56 ישובים שהקימו בארץ 56 בשיטת חומה ומגדל. מטרת הישובים הייתה לקבוע עובדות בשטח, שיטת היישוב התבססה על החוק האנגלי שישוב שאין לפנות ישוב שהחומה סביבו ומגדל בתוכו כפר בנויים. שרונה נבנתה בתנאים מועדפים יחסית לשאר ישובי חומה ומגדל, מכיוון שבמקום כבר היה קודם מושבה גרמנית ולה שני קירות ומגדל. החלוצים שהקימו את הישוב נאלצו להשלים רק שני קירות.

 

הוריה של ברוריה אברהם ואידה רויטמן היו בין מקימי הישוב, אבל האמה לא יכלה להשתתף בעליה לקרקע. קצת לפני העלייה לקרקע נולדה ביתם הבכורה ברוריה. בשל הקושי בהקמת הישוב, החליטו חברי שרונה מבעוד מועד שבהתחלה לא יהיו בישוב ילדים. ברוריה ואמה אידה נאלצו להמתין בפתח תקווה. כעבור זמן לא רב נולד הילד הראשון של שרונה – יגאל גלר בנה של נצחיה (לימים חברי כפר הס). בעקבות לידתו של יגאל אפשרו סוף סוף לברוריה ולאימה להצטרף לשרונה.

 

לבד חומות ומגדל שמירה השאירו הטמפלרים בתחתית המגדל גם תנור גדול. התנור שימש את נשות הכפר. בכל יום שישי הן היו מביאות סירי טצולנט (חמין), שיתחממו לרגלי התנור, וביום שבת בצהריים הן חזרו לקחת את הסירים לאחר שהחמין התבשל. מכל חברי המושב אברהם אבא של ברוריה נהנה הכי הרבה מהתנור כי הפך לאופה של הכפר. בכל יום שישי אבא אופה ביגלך ותולה אותם על חוט. הביגלך היו מיועדים לילדי המושב. כל ילד שהביא תרומה לקק"ל קיבל בייגלה. במרכז החוט היה בייגלך ענק, שהיה מיועד כמובן לברוריה.

 

לגן של שרונה הגיעה גננת מיבנאל. פעם בשבוע ביום רביעי הגננת נשארה אחר הצהריים. היא העירה את ילדי הגן שישנו שנת צהריים ונתנה להם לצייר בצבעי מים. זה נחשב לבילוי יוצא מהכלל. פעם אחת ברוריה לא הצליחה להתעורר והחמיצה את שעת הציור. ההחמצה הזו גרמה לברוריה למפח נפש, אבל הגננת פיצתה אותה וביום רביעי הבא ברוריה זכתה לצייר שני ציורים.

 

את בית הספר עשתה ברוריה במושבה הסמוכה יבניאל. זה כבר היה אחרי מלחמת השחרור, ולמושב היתה משאית ישנה שנשארה מהצבא הבריטי. כל בוקר המשאית הובילה ליבניאל כדי חלב ותלמידים. הדרך חזרה מבית הספר הייתה קצת יותר אתגרית. המשאית הישנה התקשתה להתמודד עם העליות, והתלמידים נאלצו לצאת מהמשאית ולדחוף.

 

אדמת שרונה היא אדמה כבדה של בזלת. יום אחד בזמן שהלכה למשאית, שקע אחד מהמגפיים של ברוריה בבוץ וסירב לצאת. ברוריה המשיכה למשאית עם מגף אחד. למזלה הוריה השגיחו בנעשה ולקחו אותה איתם הביתה.

 

למשפחה של ברוריה היו שתי פרידות: "שלומה" ו"דרורה". יום אחד החליט האב שפרה יותר שווה מפרדה. הוא עשה החלפות עם השכן – נתן את דרורה וקיבל תמורתה את הפרה האדומה – "חומה". את חומה כמו את שאר פרות הכפר היו מביאים מדי פעם על פר ההרבעה. הפר שוכן מחוץ לחומות כדי שהילדים לא יראו בטעות את מלאכת ההרבעה. יום אחד הצליח הפר לברוח ממכלאתו.