מפי דב גרשוני

 

אבי, משה גרשוני, נולד ב- 1903 בעיר לידה שברוסיה הלבנה, למשפחה יהודית, מסורתית שחרטה על דגלה את ערכי הציונות. אבי, כבר מגיל נעוריו, עוד במגוריו בלידה, היה מעמודי התווך של הקהילה היהודית. הוא השתייך לארגון "החלוץ", בו היה פעיל וסייע לארגון להוביל ולהוציא לפועל את העלייה וההתיישבות בישראל, מתוך אמונה כי מקומו של העם היהודי בארץ ישראל.

 

התכנית היתה שכל המשפחה שלנו תעלה לארץ ישראל, אך לצערי, סבי ובתו נהרגו בתאונת רכבת בלידא (עיר בביילורוסיה) ולא זכו להגשים את חלומם. אבי החליט לממש חלום זה, גם עבור משפחתו, וב- 1924 החליט לעלות לארץ ישראל, במסגרת העלייה השלישית. הוא עשה זאת באמצעות הפלגה באנייה לאיטליה, שם החליף אניה והפליג עד לנמל אלכסנדריה שבמצרים וממצרים הגיע לנמל חיפה.

 

בהגיעו לארץ ישראל, נשלח אבי לעבוד במושבות הברון רוטשילד: זיכרון יעקב, בנימינה ופרדס חנה. הוא התיישב בזיכרון יעקב, שם הכיר את אמי נינה. שניהם ניחנו בנתינה רבה ובסיוע לאחרים על מנת להשתלב בחברה הישראלית. אמי לימדה, בביה"ס בזיכרון יעקב, עברית, חשבון, תפירה ומלאכת יד, כשותפה לצוות של המנהל והסופר יהודה בורלא. אבי לחם למען עבודה עברית-יהודית בארץ ישראל, וסייע רבות כדי לייבש את ביצות כברה, ליד זיכרון יעקב, במטרה להפוך את האזור למבורך, דבר ששינה לחלוטין את פני הנוף. בביצות היו תנינים ויתושי קדחת.

 

הוא עבד בחברת פיק"א בחריש עמוק, באמצעות פאולרים , באדמות האזור, חפר תעלות והיה מומחה להנחת צינורות, מתחת למים, בביצות. וגם עבד בסלילת הכביש הגדול מתל-אביב לחיפה. בנוסף, אבי שמר על קשר הדוק עם היהודים שעלו עמו ארצה ודאג לשילובם בארץ. הוא היה חבר ב'ארגון יזרעאל' ובמסגרת אותו ארגון עלה להתיישבות על אדמת כפר הס בשנת 1932 , יחד עם אשתו נינה והיו ממייסדי כפר הס ובוניו.

 

הם הקימו משק חקלאי לתפארת. ב- 1939 התנדב אבי לנוטרים היהודים, במסגרת המשטרה הבריטית. הוא נהג לנסוע בטנדר פתוח, כשבראשו מכונת יריה 'לואיס גן'. הוא וחבריו הגנו על כפר הס ויישובי הסביבה. אבי היה מבין 26 המושבעים שהיו רשאים לשאת נשק.

 

בשנת 1948 היה הקרב על טירה. אבי השתתף בהגנה על הכפר. כל הנשים פונו לעורף, לנתניה. אמי, נינה גרשוני, לא רצתה לעזוב את משפחתה ואת כפר הס, בעת צרה. היא בחרה להישאר במקום והכינה מדי יום כריכים ואוכל חם ללוחמים שהיו בעמדות. היא טיפלה וחבשה את פצעיהם של עשרות פצועים שנפגעו בקרב על טירה, כולל ביצוע חסימות עורקים ובזכות טיפולה המסור ניצלו חייהם.

 

אני, נולדתי ב-1929 למשה ונינה גרשוני והגעתי עמם לכפר הס, בהיותי בן שנה. בגיל יסודי-למדתי בבית הספר בתל מונד, לשם רכבתי על חמור. כשחזרתי מבית הספר, נהגתי להכין שיעורים ואח"כ הצטרפתי לאבי לעבודת החקלאות, אותה אני אוהב והיא חלק בלתי נפרד ממני. גידלנו ירקות (עגבניות, צנון), פירות (מלונים ובוטנים), נטענו פרדסים ועבדנו בלולים. בגיל תיכון עברתי ללמוד בבית הספר החקלאי נהלל ואהבתי מאד את הלימודים שם.

 

בגיל 17 בזמן הקרב על טירה, אני נשארתי להגן על העמדות שנשארו ריקות. עברתי מעמדה לעמדה ויריתי, כדי שיחשבו שיש עוד אנשים משלנו, בעוד האש נורתה עלינו. בהמשך, התגייסתי לצבא לחטיבת אלכסנדרוני ולגולני. בתום שרותי הצבאי מינו אותי להדריך על מכונת הירייה בז'ה, בכפר הס. חזרתי לעבודת המשק ונטענו גם מטע של אבוקדו. כמובן שהמשכתי לטפח את הלולים והפרדסים ובין השאר הדרכתי את הבורמזים בענפי החקלאות השונים.