חיים אליעזר דובניקוב
ניצני 'תרבות'
על פי עדותה של סבתא טניה (בתו של חיים) המשפחה חיה בנוחות יחסית בורשה עד מלחמת העולם הראשונה. חיים היה מורה ומנהל ברשת החינוך "תרבות”. על פי מאמר על ש.ל. גורדון, חיים היה חבר ב"תרבות" עוד בגלגולה הקודם כ"הסתדרות חובבי שפת עבר" מ-1907.
כאן אולי המקום לומר כמה מילים על אותה רשת של בתי ספר יהודיים, שמופיעה תחת הערך "תחיית השפה העברית" באנציקלופדיה. ראשיתה של הרשת ב"אגודת חובבי שפת עבר", שקמה ב1907 בסנט פטרסבורג ברוסיה, כנראה בעקבות התמורות שחלו בחצר הצאר ניקולאי השני, לאחר ניסיון ההפיכה ב-1905. (אגודת חובבי שפת עבר – צמחה מהאגודה היהודית "מרבי השכלה”). מטרת התנועה "לחזק ולשכלל את דעת שפת עבר בתוך דור יבוא, לבל יברח מבית ישראל המפתח היותר נאמן לכל אוצר סגולותיו". הדרך המרכזית של התנועה היא הקמת בתי ספר ללימוד עברית.
על מייסדי האגודה ברוסיה נמנה משורר צעיר בשם חיים נחמן ביאליק. הדמות הדומיננטית של חובבי שפת עבר בפולין היא ש.ל גורדון. לגורדון יש כבר קבלות בנושא העברית. מתחילת המאה הוא הקים "חדרים מתוקנים". חדרים ששפת הלימוד בהם היא עברית, ולומדים בהם מלבד תורה גם מקצועות חילוניים כמו חשבון. ב-1905 חיים מלמד בחדר מתוקן שכזה ב-קרמנצ'וג. לכן כשאגודת חובבי שפת עבר מגיעה לפולין חיים הוא אחד המצטרפים הראשונים לשורותיה.
ב-1909 יוזם אחד מחברי האגודה יחיאל היילפרין הקמת גן ילדים דובר עברית (הגן העברי הראשון מחוץ לגבולות ישראל). כדי לממש את היוזמה הוא נזקק למשוררים וסופרים עבריים כדי לספק תוכן לגן יחיאל עצמו כותב שירי ילדים בין היתר את השיר "נומי נומי ילדתי". לצד המשוררים צריך גם פדגוג עברי בעל מוניטין, ליצירת מתווה ותכנית חינוכית לגן. האיש שנשכר לתפקיד הוא חיים אליעזר.
הגן של היילפרין הצליח מעל המצופה. שנה לאחר מכן (1910) פותח יצחק אלטרמן (אביו של המשורר הידוע נתן) גן עברי נוסף. גם יצחק כותב שירי ילדים ביניהם השיר יש לנו תיש. הגנים פועלים בשיטה מודרנית הנקראת שיטת פרבל. פרובל הוא איש חינוך צרפתי, שהגה את רעיון גן הילדים, וניסח תורה פדגוגית המדגישה את פעילות הילד בלמידה. את המשחק, השירה הריקודים כאמצעים חינוכים ממדרגה ראשונה. השמועה על הגנים העבריים עושה לה כנפיים וגננות מכל מזרח אירופה באות ללמוד גננות עברית בקורסים הפרבליים. חיים אליעזר הוא אחד האנשים ממנחי הקורס. אחת הגננות היא צעירה רוסיה העונה לשם חנה. לימים השחקנית הלאומית חנה רובינא.
סמינר גננות. חיים אליעזר שורה שלישית, שלישי משמאל
סמינר למורות של תרבות. חיים בשורה השלישית, שלישי משמאל.
במלחמת העולם הראשונה
בשנים הבאות כנראה שחיים ממשיך בהוראה \ כתיבת ספרים\ תכניות לימוד בוורשה. המפנה כאמור הגיע במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1915 הוא יוצא לעיר סרטוב ברוסיה לנהל סמינר של מורים לעברית, כנראה בעקבות הודעת גירוש של יושביה הארעיים של ורשה, על ידי מושל ורשה. סבתא טניה זוכרת את הקור המקפיא במקום, שהתאפיין בכך שהם ישנו על מדף שהיה על התנור. בסרטוב נולד גם הבן החמישי בנימין. כנראה שבתקופת שהותו בסרטוב חיים לומד פסיכולוגיה כתלמיד שלא מן המניין. הימים כאמור ימי מלחמת העולם הראשונה, ורוסיה מלאה פליטים ועקורים. האגודה היהודית "מרבי השכלה" פותחת בתי ספר לילדי פליטים. בין "מרבי השכלה" מתגלה מחלוקת בין תומכי היידיש והשפות הזרות, לבין הציונים תומכי העברית. בועידה שהתקיימה בעיר טמבוב רוב המורים תמכו ביידיש, וחיים נלחם על העברית. בבית הספר בבורי-סוגלבסק, פלך טמבוב, שהוא החל לנהל, למדו על טהרת העברית.
שנות המלחמה התאפיינו בנדודים של המשפחה. בספר הזיכרון לקרבנות תרפ"ט מצויין שחיים ניהל בתי ספר עבריים ב: “בקרמנצ'וג, בוריסוב, מוסקבה, קיוב, סרטוב ועוד". בדיקה במפה מעלה שמדובר בערים שהמרחק ביניהם מאות קילומטרים. המכנה המשותף של כל אחת מהערים המוזכרות שהיה בה ריכוז גדול של יהודים.
חשוב לציין שבאותן שנים מתנהל באזור (ובמיוחד באוקראינה) ארבע מלחמות במקביל: מלחמת העולם הראשונה, מלחמת עצמאות האוקראינית, מלחמת האזרחים הרוסית בין הקומוניסטים האדומים לתומכי הצאר הלבנים, והמלחמה בין פולין לאוקראינה. בטווח נמצאים היהודים שמשלמים "דמי מעבר" לצבאות השונים. כדי לעורר את תאוות הקרב, או כדי לפרוק את עלבון התבוסה, החיילים ביצעו פשיטות ופוגרמים. ידועים לשימצה במיוחד הלאומן האוקראיני פטליורה, וראש הצבא הלבן אנטון דניקין שהיו אחראם על יותר מ-80 אחוז מהפוגרומים שנערכו ביהודים. האמדן הזהיר מדבר על כמאה אלף קורבנות יהודים. מה הביא את חיים לגמוע את המרחקים הארוכים, לטלטל את משפחתו בדרכים המסוכנות, ולעיתים אף להעדר מהמשפחה במשך שבועות? התשובה האפשרית היא תחושת שליחות, האמונה בנחיצות לימוד והפצת השפה העברית.
מפת הנדודים של חיים ופנינה.
טניה מתארת את אותם שנים, כשנים של עוני מתמשך על סף רעב. לעזרתם הגיעה סבתא רבקה אמו של חיים כדי לעזור לאם פנינה בזמן שהיא מטופלת בשני פעוטות (בהתחלה בנימין, שנולד בטמבוב, ואחר רבקה שנולדה מספר שנים אחר כך). הסבתא היתה אמנית במלאכת יד. היא רקמה לטניה סינר ליום ההולדת. טניה אהבה מאוד את הסינר, אך באחת הפעמים שהמשפחה נותרה שוב ללא אוכל היא הלכה (בניגוד לדעת אמה) והחליפה את הסינר בעבור מספר תפוחי אדמה. כאשר הגיעה לבית התברר שתפוחי האדמה קפואים ואינם ראויים למאכל. סיפור אחר על רעב התרחש כשסבתא רבקה היתה חולה ונזקקה לחלב. בדרך לא דרך הם הצליחו להשיג מעט חלב והגישו אותו לסבתא. הסבתא אמרה "לי החלב כבר לא יעזור – תני אותו לילדים". כעבור מספר שעות הסבתא מתה. טניה גם היתה עדה לפוגרומים. בין היתר היא ראתה איך זורקים יהודים לנהר, ואת עשרות הגופות שצפו באותו נהר. יום אחד היא ראתה חיילים מתעללים ביהודי ומכריחים אותו להוריד את מכנסיו. כאשר היא התקרבה היא ראתה שמדובר באבא שלה.
חיים, פנינה, רבקה אמה של פנינה, ואהרון הבן הבכור.
לאחר סיום המלחמה
בשנת 1919 (כשנה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה) מסתיימת המלחמה ברוסיה ואוקריינה בניצחון של המפלגה הקומוניסטית. השתלטות הקומוניזים היא בשורה מעורבת עבור היהודים. מצד אחד סיום המלחמה שבה עיקר הפוגרומים בוצעו על ידי לאומנים אוקראינים, והצבא הלבן, סיים פרק של תלאות. הקומניזים נשא בחובו תקווה של אחווה פועלית שחוצה את גבולות הדת, ואכן הגבלות שונות בוטלו בעקבות ההשתלטות הקומניסטית. כמו כן יהודים רבים היו שותפים למהפכה, מה שהגדיל את התקווה לשינוי מעמד היהודים בחברה. מצד שני הקומוניזם התנגד לדת באופן גורף ולכן ננקטו פעולות גם נגד הדת היהדית, בין היתר על ידי סגירת בתי כנסת. כמו כן הוקמו היבסקציות – ארגונים יהודיים שמטרתם לנתק את היהודים מהמסורת ומהציונות, כדי לחברם לרעיונות הקומוניסטים. לימים מצב היהודים יוחמר עוד יותר בעקבות שלטון האימים של סטלין ו"טיהור" מתחריו שרבים מהם היו יהודים.
אחת הקרבנות של הניצחון הקומוניסטי הייתה השפה העברית. ליהודים ניתן לבחור "שפת מיעוט", והקומוניסטים היהודים העדיפו את היידיש. מדוע היהודים הקומוניסטים הלכו דווקא אחרי היידיש? אולי כי העברית סימנה שפת עבר, בעוד הם חפצו בקדמה? אולי כי העברית סימלה בדלנות, בעוד היידיש בהיותה שפה המורכבת גם משפת המקום סימלה סוג מסוים של השתלבות? אולי כי העברית סימלה טקסטים דתיים, בעוד הקומוניסטים דחו את הדת? כל הסיבות אפשריות, אך נדמה לי שמה שהכריע את הכף היה הזיהוי המוחלט של העברית עם הציונות. כמעט מהתחלת השלטון הקומוניסטי יש רדיפה של יהודים על רקע אידיאולוגיה ציונית, ולימוד עברית. על רקע זה הימצאותו של חיים ברוסיה מתחילה להיות מסוכנת.
באותה תקופה חיים שוב נעדר מחיי משפחתו. לא ידוע מה הסיבה אבל המשפחה החליטה לשוב לפולין – בלעדיו. האם וששת הילדים הצטרפו לקבוצה של חמישים יהודים שרצו לחזור לפולין. בעקבות המלחמה המעבר בין המדינות נסגר, וכדי לעבור היה צריך לגנוב את הגבול. מבריח פולני הוביל אותם דרך נהר. כמובן שהיה אליהם לנוע בשקט מוחלט כדי לא להיתפס. פתאום באמצע הנהר החלה רבקה התינוקת לילל. המבריח פנה אל האם ודרש בתקיפות לחנוק את התינוקת בטרם יגלו אותם. סבתא טניה זוכרת שהיא טבלה לחם יבש במים ונתנה לרבקה למצוץ וכך היא הרגיעה אותה והצילה את חייה.
המשפחה הגיע לפולין, וחייה כמשפחת פליטים בכפר וולומין. הם קיבלו ידיעה שחיים נתפס על ידי השלטונות הרוסיים (כנראה באשמת לימוד עברית). עלו חששות מה עלה בגורלו. האם נכלא? האם נשלח לגולאג? האם הוצא להורג? בסופו של דבר החששות התבדו וחיים התאחד עם משפחתו בפולין כנראה ב-1920.
הקמת רשת 'תרבות'
באותה שנה ממש מקימה אגודת חובבי שפת עבר רשת חינוך עברי בפולין. שם הרשת הוא "תרבות”. ישנם מספר תנאים שעזרו לביסוס רשת לימוד עברית בפולין באותם שנים. הראשונה: בחוזה ורסאי שחתם את מלחמת העולם הראשונה, עוגנו זכויות בסיס למיעוטים כמו הזכות ללמוד בשפה שלהם. סיבה נוספת היא ההתפשטות של פולין מזרחה לאחר המלחמה. בשטחים שפולין נכסה (שכיום נמצאים בליטא, בלארוס ואוקריינה) היה ציבור גדול של יהודים משכילים, שהיו צמאים לחינוך עברי. אפשר להוסיף סיבה שלישית – איסור העברית על ידי המשטר הקומוניסטי – איסור שהעביר את מרכז הכובד של התרבות העברית מאודסה ורשה וסנט פרטסבורג לוורשה הפולנית.
תחיית השפה העברית הייתה רק מאפיין אחד של אותה רשת חינוך. באותן שנים תחיית העברית הייתה קשורה בטבורה בתחיית הרעיון הלאומי יהודי – הציונות. עבור המשכילים של "תרבות" העברית לא רק נתנה זהות וייחודיות לעם היהודי, אלא גם סימלה תקופה בה העם חי תחת ריבונות עצמאית, היא אפשרה שפה משותפת שבה יהודים בני לאומים שונים יוכלו לתקשר, ובכך היה לה תפקיד מרכזי בהפיכת היהודים ללאום. הדוגמה המובהקת לקשר בין "תרבות" לציונות היא העובדה ש-60 אחוז מבני העלייה השלישית היו בוגרי "תרבות".
במידה רבה מתנגדי העברית התנגדו באותה נשימה לציונות. יהיו אלו תומכי הפולנית (שהאמינו בהתערות היהודים בסביבה הפולנית), או תומכי היידיש. בפולין תומכי היידיש הגיעו בעיקר מהצד הדתי – והטעם להתנגדות לעברית היה דומה מאוד לזה של ההתנגדות לציונות. הפיכת הקודש לחול. הפיכת ארץ ישראל מושא הכיסופים הדתי, למשהו גשמי, שנעוץ ברעיונות חדשניים של לאומיות, צורמת כמו הפיכת שפת הקודש המשמשת לתפילות, לשפת חולין בה מקללים ברמזור.
עם חזרתו לפולין חיים הופך לדמות מרכזית בתרבות. הוא כותב ספרי לימוד לעברית. כמו "עברית לגדולים" ספרים למורים כמו "כריטומתיה (מקראה) שימושית” ותכניות לימוד. ב-1922 הוא ייסד עם רפאל גוטמן ירחון עברי בענייני חינוך שנשא גם הוא את השם "תרבות".
כתבי העת היו "האינטרנט" של אותה תקופה, והייתה להם השפעה מכרעת על הפצת העברית (והפצת הציונות). בעקבות "תרבות" מוציאה רשת החינוך כתבי עת נוספים המיועדים בעיקר לילדים כמו "שיבולים”, "עולמי" ו"עולמי הקטן”.
העברית והציונות היו שני דגלים חשובים של רשת "תרבות”, אבל היה לה דגל שלישי: השכלה. אמונה ברציונל, במדע, בחשיבה ביקורתית ומכאן גם בהתרחקות מהדת. נוסף ללימודים היהודיים (תנך, היסטוריה יהודית) לימדו ברשת מקצועות כלליים, כמו מדע, גאוגרפיה וכדומה. הדבר נראה גם בעבודתו של חיים, שתרגם ספרי מדע כמו “התיירים האחרונים"' “מסעות בארצות רחוקות”, "העולם החדש”, ופרוזה כמו "על מזבח המדע", ו“בן חור".
למעשה התיאור המדויק של תרגום ספרי הפרוזה הוא "תרגום ועיבוד", שכן חיים מעברת את הספרים תרתי משמע. מעבר למילים העבריות הוא משנה את התוכן בהתאם למסר הלאומי. כך לדוגמה הספר בן חור. במקור הספר מגלגל את קורות חייו של עבד עברי שהצליח להשתחרר, ביקש נקמה ברומאים, הצטרף למרד היהודי, גילה את ישו, ובזכות הנצרות הגיע לגאולה – ויתור על הרצון לנקמה. בתרגום של חיים הפרק הנוצרי נשמט, והגאולה היא המרד – הרצון והחתירה לעצמאות. העיבוד הנ"ל משקף את היחס הרומנטי של הציוניות באותה עת לשרשרת המרידות בשלהי בית שני. המורדים שהעדיפו את החירות על פני החיים, הפכו למודל לחיקוי עבור התנועה הציונית.
השילוב של ציונות, השכלה ועברית, סוחף אחריו לא מעט יהודים. הזרם שהחל את דרכו קצת לפני מלחמת העולם הראשונה, גדל בהתמדה עד שבשיאו למדו בו 25 אחוז מהילדים היהודים בפולין שהתחנכו במסגרות יהודיות. (בתי הספר היהודיים לא מומנו על ידי המדינה כך שחלק ניכר מהילדים היהודיים למדו חינם במוסדות המדינה ולא במוסדות יהודיים). מה שקטם את היוזמה החינוכית הזאת היא מלחמת העולם השנייה.
המשפחה לפני העליה לארץ. חיים פנינה והילדים גרשון, טניה, אברהם, בנימין ורבקה. חסר אהרון שכבר עלה לישראל.
תל נורדאו
בסביבות 1924 נשלח הבן הבכור אהרון לארץ ישראל כמעין חלוץ לפני המחנה, להכנת עליית המשפחה לארץ. אהרון מגיע לבית הכרם בירושלים לסמינר ל... מורים.
ב-1925 עלתה המשפחה לישראל בעקבותיו. חיים היה מיועד לנהל את בית הספר הנבנה תל נורדאו. חיים הביא עמו מ"תרבות" את השיטה הפרבלית, כאמור תורה פדגוגית המדגישה את פעילות הילד בלמידה. ברוח הצינות שילבו בבתי הספר בפולין מקצועות הפעלה "פרודוקטיביים" כמו חקלאות ומלאכה, שהחניכים יוכלו לממש בארץ ישראל.
את הגישה הפרבלית של חיים ניתן לראות בפנייה שלו כמנהל בית הספר לעיריית תל אביב:
"חדרי עבודה, אולם להתעמלות, חדרי אוכל וחדר למקלחת חסרים לגמרי בתכנית הבניין וחסרון אלה, בייחוד חסרון חדרי עבודה ואולם התעמלות ישפיעו בהכרח לרעה על עבודה בביה"ס, למעט את מהותה ולפגום את אופיה". הוא גם דרש תקציב ל"רכישת מכשירי עבודה לסידור נגריה, לסידור פחחיה, לסידור כריכיה, 2 מכונות תפירה, לסידור עבודות גינה ושתילי בית".
הביקוש ללמוד בבית הספר היה גדול, והמבנה צר להכיל את כל התלמידים. לכן נשכרו חדרים במבני מגורים, וחלק מהשיעורים התקיימו בהם.
צילום סוף שנה של כיתה ג תרפ"ט. כחודשיים לפני פרעות תרפ"ט (כנראה התמונה האחרונה של חיים אליעזר). חיים במרכז התמונה. בשורה העליונה שלישית מימין בתו רבקה.
פרעות תרפ"ט
ב-23 באוגוסט תרפ"ט (1929) תכננו חיים ופנינה לצאת לחופשה בחברון ביחד עם שני הילדים הקטנים בנימין ורבקה. זו הייתה חופשה שאורגנה על ידי הסתדרות המורים. בדיוק באותו יום סבתא טניה יצאה הביתה מפעילות בהגנה. היא הייתה חולה עם חום גבוהה. ההורים ביקשו לבטל את החופשה ולטפל בבתם החולה. טניה התעקשה בפולניות טיפוסית: "אני אהיה בסדר, צאו לחופשה”. מכאן ועד סוף ימיה סבתא תישא עליה את האשמה שהעקשנות שלה הביאה לתוצאות הטרגיות.
בחברון חיה קהילה יהודית עתיקה שחיה בו קיום עם שכניהם הערבים. כבני הישוב הישן שנהנו עד אותה עת משקט יחסי, החברונים לא חשו בצורך בהגנה עברית, ואפילו דחו פניה של ההגנה, לשלוח כוחות למקום ב-20 לאוגוסט. יתר על כן שלטונות המנדט הבריטי חשו גם הם ביציבות בטחונית, והקציבו למשטרה המקומית כוח מאוד מצומצם. אבל באותה עת ממש הקרקע החלה לרעוד. היו לכך מספר סיבות: גל הלאומנות שהתפשט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, האכזבה מ"הבגידה האנגלית"בערבים בעקבות הצהרת בלפור, החשש מהעלייה היהודית המוגברת והקיצוניות של המופתי חאג' אמין אל חוסיני (הדמות הערבית המשפיעה ביותר בארץ). כל אלו הביאו למתיחות בין הישוב הערבי בארץ לישוב היהודי.
לקראת תשעה באב 1929 (שבמקרה היה סמוך ליום השנה לפטירת מוחמד), החליטו פרנסי הישוב להציב מחיצת הפרדה בין נשים לגברים בסמטת הכותל. הערבים ראו בכותל כנכס מקודש להם (חלק מהמתחם הקדוש), ובמחיצת ההפרדה כניסיון יהודי לנכס לעצמם את הכותל. הם אפילו הפיצו תמונות מזויפות של הר הבית ודגל ציוני מעליו, כדי לרמז שהציונים לא מסתפקים בכותל, אלא רוצים את כל הר הבית לעצמם. הערבים פנו לשלטונות המנדט שפירקו את המחיצה. בתגובה ערכו צעירי בית"ר במהלך תפילות תשעה באב הפגנה שבה עלתה הקריאה "הכותל שייך לעם היהודי”. הקריאה הזו, איששה את הפחדים הערבים. למחרת חלה עליית מדרגה. תפילת יום השישי הערבית ב-16 לאוגוסט הפכה להפגנה אלימה, שכללה שרפת ספרי תפילה. בשבוע הבא חבית אבק השרפה החלה להתלקח. תגרות פרצו בין יהודים לערבים ונעשו מעשי חבלה הדדיים. ביום השישי ה-23 לאוגוסט הגיעו הערבים לתפילת יום שישי במסגד אל אקצע חמושים במקלות וסכינים.
ברחבי הארץ נפוצה שמועה שקרית שהיהודים ערכו טבח בערביי ירושלים. הותר הרסן ובמקומות שונים בארץ ערבים החלו להתאסף כדי לנקום ביהודים. תושבי חברון חשו בסכנה המאיימת. הם פנו למפקד המשטרה האנגלי שיעץ להם להסתגר בבתיהם. המפקד מצידו ביקש תגבורת ונענה בשלילה. למחרת החלו התגודדויות של ערבים חמושים בסכינים ואלות לעבר בתי היהודים. רוב היהודים המודאגים פנו למצוא מסתור בביתו של הבנקאי אליעזר דן סלונים. מר סלונים היה מנכבדי חברון, והיה לו קשר טוב עם השכנים הערבים. אם לא די בכך בביתו היו גם מספר אקדחים. משפחת דובניקוב כמו משפחות אחרות חשו שבבית זה הם יהיו יותר מוגנים.
הפורעים פנו תחילה אל בית חייכל המרוחק. בני משפחת חייכל פנו לעזרת המשטרה, אך המשטרה לא התערבה. בני המשפחה נרצחו, מול עייני השוטרים, והפורעים הבינו שאין מי שיעצור אותם. את הרצח בבית סלונים מתאר עד הראיה י"ל גרודז'נסקי: “ראיתי את אמי עומדת ליד החלון וצועקת 'הצילו!' הצצתי בעד החלון וראיתי המון ערבים צוחק ומיידה אבנים. תפסתי את אמי והכנסותיה אל מאחורי ארון הספרים, שעמד בזווית החדר ליד החלון. הכנסתי לשם עוד עלמה אחת וילד בן 12, ועוד אחד מבחורי הישיבה שנזדמן לי. לבסוף נדחקתי גם אני לשם". הילד בן ה-12 הוא מן הסתם בנימין ואולי העלמה היא רבקה אחותו בת ה-8. בזכות המחבוא בארון הספרים ניצלו חייהם בזמן שחיים הומת בחניקה (כנראה על ידי חבל), ולידו שכובה מתה פנינה אשתו (ככל הנראה ממכת גרזן).
חיים הספיק להיות מפיץ עברית וציונות, כותב ומתרגם ספרים, מפקח פדגוגי ומנהל בתי ספר, אך בכל האזכורים הוא מופיע בתואר "מורה”. כנראה שמי שהכיר אותו ידע שזו השליחות שהוא לקח על עצמו וזה האופן שבו הוא תפס את עצמו. יכול להיות שגם בזה יש מה ללמוד ממנו.