לפנות ערב אמא היתה מחכה שאבא שלי יחזור מהעבודה. עם בוא הערב אבא נכנס לחדר החושך שלו ומזמר שירים רוסיים. אני ואחותי חוה היינו נרדמות לקול אותן זמירות, זה נתן לנו הרגשה שאנחנו מוגנות, שמישהו שומר עלינו. באותו זמן אמא היתה הולכת לבית של דוד ולייקה. דוד היה קורא מעיתון חדשות מהעולם. החדשות שעניינו אותם במיוחד היו חיפוש קרובים. מדי יום התפרסמו שמות של אנשים שמצאו אחד את השני לאחר שהקשר נותק בינהם בשואה. דוד הצליח אפילו לאתר כמה מבני המשפחה של אשתו לייקה. מלבד חיפוש קרובים הם היו מחליפים סיפורים מה עבר על כל אחד מהמכרים בזמן השואה. זה היה הבילוי היומי שלהם.

 

לאמא היו מספר חברות. אחת מהן היתה מגיעה בשעה קבועה כל יום שישי. היה לה כלב קטן שהיה בא יחד איתה. אמא תמיד הגישה לה כוס תה ועוגה. האשה תמיד לקחה חצי מפרוסת העוגה ונתנה לכלב. זה שיגע אותי. אמא עבדה על העוגה כל כך קשה, עוגה כל כך טעימה שאני אהבתי, והאשה הזו לוקחת מחצית הפרוסה ונותנת לכלב? איזה מין זלזול זה. הרגשתי שאני ממש שונאת את האשה הזאת. אבל אמא הקפידה לארח אותה כל יום שישי. יום אחד אחרי שהאשה הלכה פניתי לאמא ברוגז – איזה מין חוסר נימוס זה לתת את העוגה לכלב, ולמה בכלל את מזמינה אותה אחרי שהיא מתנהגת ככה. אחר כך הבנתי שהאשה הזו היתה באושוויץ. ד"ר מנגלה נהג לערוך עליה ניסויים. הוא ניסה לבדוק האם ניתן להרבות כלב ואדם, והאשה הזו חוותה את הבלתי נתפס. המעט שאמא שלי יכלה לעשות הוא לתת לה מעט סימפטיה לשעה אחת ביום שישי.

 

מכרה אחרת היתה המיילדת של ולאובז'יך. היא היתה שם דבר. כולם אהבו אותה בעיר. היא גם יילדה את אחותי חוה. בזמן המלחמה היא היתה במחנה ריכוז. מעטים הצליחו לשרוד אותו. יחד איתה במחנה היה בנה. הוא שרת בתור קאפו. בזכות הבן הזה היא הצליחה להינצל. לאחר איימי השואה היתה תחושה שצריך לנקום במי שאחראי על רצח העם – בנאצים ובכל מי ששיתף איתם פעולה. גם את הבן של המיילדת רצו לרצוח, אבל מכיוון שאמא שלו היתה כל כך אהובה הניחו לו להמשיך לחיות. לימים הבן הזה עלה לישראל, וכאן בארץ ללא אותו מגן אהבה הוא נרצח.

 

את הסיפורים שאמא שמעה היא הייתה מעבירה לאבא. הם דיברו בלחש כדי שאנו הילדות לא נשמע. לי היו אוזניים גדולות, מאוד הסתקרנתי לשמוע על מה המבוגרים מדברים. אחרי מספר פעמים שהם תפסו אותי מאזינה הם עברו לדבר ביידיש. אני ידעתי קצת יידיש מבית הספר, אבל את רוב היידיש אני מכירה מהסיפורים של אבא ואמא. כשהם הבינו שאני מבינה יידיש הם עברו לרוסית, אחר כך לגרמנית. כך סיפורי השואה לימדו אותי להכיר שפות.