
התמונה
כמה שנים לפני המלחמה דודה אסתה ובנק קורנגוט התחתנו. לכבוד החתונה התעטפו בני המשפחה במיטב מחלוצתיהם, ובארשת חמורת סבר התאספו לתצלום משותף. התצלום הזה הוא המזכרת היחידה של המשפחה מהתקופה של לפני המלחמה. במרכז התמונה יושבים בני הזוג המאושרים, אך מירב תשומת הולכת לצד השמאלי שם יושבת סבתא חווקה הלב הפועם של המשפחה.
מי שחסר בתמונה הוא טוביאש פלצ'ר סבי. מכיוון שהוא לא היה נוכח בתמונה אין לי מושג איך הוא נראה. טוביאס היה יהודי דתי עם זקן ג'ינג'י. הוא היה מבוגר מסבתא בכמה שנים טובות. הוא התחתן איתה לאחר שאשתו הראשונה נפטרה. מדי פעם היה נוסע טוביאש לקטוביצה לקנות ציוד חקלאי לחוה החקלאית שלהם. יום אחד חבורה של פולנים צעירים החליטו לחמוד לצון על חשבון היהודי המבוגר. הם מרטו בכוח את שערות הזקן האדום. במקום שהיו השערות נוצרו פצעים, שהתפתחו לאינפקציה. מהאינפקציה הזו סבא מת, מותיר את סבתא חווקה לטפל במשק ובארבעה ילדים. אמא היתה בערך בגיל שבע שאבא שלה נפטר.
הם גרו בכפר לושוביצה. זהו כפר קטנטן ובו רק שלוש משפחות יהודיות. סבתא שמרה על אורח חיים דתי. על ראשה התנוססה פאה, בשבת כמובן שלא עבדה, ביום כיפור הקפידה שילדיה יצומו, שלא יצחצו שיניים ואפילו שלא יסתרקו חלילה. בכפר היה רק בית ספר נוצרי. אמא היתה פתורה משיעורי הדת, אבל סבתא התעקשה. היא רצתה שאמא תכיר את סיפורי התנ"ך אפילו אם היא תשמע עליהם דרך הברית החדשה. היה לה חשוב שאמא תדע לקרוא יידיש, אמא לא הבינה מה התועלת ביידיש. סבתא נסעה לעיר, קנתה ספרי רומן רומנטי בהמשכים, וכך פיתתה את אמא להכיר את השפה היהודית.

היו להם פרות תרנגולות, שדה חיטה, סוס ועגלה. שלוש פעמים בשבוע סבתא נסעה עם סוס ועגלה לעיר כשאנוב הסמוכה למכור את התוצרת החקלאית. כדי להצליח לטפל במשק ולגדל לבדה ארבע ילדים, העסיקה סבתא בחור פולני מקומי בשם וויצ'יק. עם השנים התפתחו יחסי חיבה בין המשפחות. לווויצ'יק היתה אחות שמאלית – באותם הזמנים שמאליות נחשבה בפולין לנכות. סבתא חווקה לימדה את האחות השמאלית בסבלנות אין קץ לסרוג.
לצד סבתא בתמונה יושבת ילדה בשם איטה. כמה שנים לפני המלחמה אמא ראתה אותה כאשר הלכה מבית ספר הביתה. היא היתה אסופית, שכנראה נולדה מחוץ לנישואין. אמא שלה, שגרה בעיר, היתה מגיע מדי פעם ומשלמת לאחת הפולניות שתטפל בה. איטה היתה ממוצא יהודי. לאחר 1935 המצב של היהודים בפולין החל להידרדר, החלו הגבלות על השימוש בתחבורה ציבורית. בעקבות כך הביקורים של האם הפכו נדירים יותר ויותר עד שהם נפסקו. אמא שלי ראתה שהילדה היתה מורעבת, מלאה חבורות, בגדיה מרופטים, והיא הלכה יחפה בשלג הקפוא. היא התחננה בפני סבתא שתאמץ אותה. “איך אני יכולה" שאלה סבתא "אין לי בעל, אני צריכה לטפל במשק וגם לגדל ארבע ילדים". "יש לנו משק – נוכל לתת לה חלב וביצים” אמא ענתה "ואני אטפל בה בכוחות עצמי". לאחר מסע שכנועים סבתא התרצתה ואיטה נוספה למשפחתנו.
בתמונה מעל סבתא חווקה עומדים רבקה אימי, דוד אחיה, ולייקה אישתו – החבורה שברחה לאוזביקסטן. מעל אסתה ובנק עומדים זליק וארוסתו פרימקה. הרביעייה הזו יחד עם סבתא חווקה ואיטה נשארו בזמן המלחמה בפולין. אסתה וזליק הבינו את העומד להתרחש ומצאו מקום מסתור. באותו זמן סבתא חווקה נשארה בביתה. בהתחלה היא חשבה שהגרמנים לא יגעו בזקנים ובילדים, מכיוון שהם לא יכולים להועיל להם ככוח עבודה. אחר כך היא חשבה שהיא זקנה ועייפה מדי בשביל לברוח. בזמן שהדי המלחמה רעמו, והנאצים תרו אחרי יהודים כדי להשמידם, סבתא נשארה בביתה וחיכתה לגרמנים בקור רוח. היחידה שנשארה עם סבתא לטפל בה ולארח לה חברה היתה הילדה איטה. באותה עת הם כבר היו אם ובת לכל דבר.

עברו כמעט ארבע שנים מפרוץ המלחמה ועד שהגרמנים "נזכרו" בסבתא שלי, זאת למרות שהכפר לושביצה, נמצא במרחק קטן מאושוויץ. בשנת 1943 דפקו כמה קצינים נאצים על דלת ביתה של סבתא. היא ידעה שהביקור הזה יגיע מתישהו, ולכן הכינה מקום מסתור לאיטה. לאיטה היה ייתרון מובהק על פני רוב היהודים – היא לא היתה רשומה בשום מקום, איש לא ידע על קיומה. סבתא תכננה שהיא תמשיך להסתתר מבלי שאיש יחפש אחריה. בזמן שהגרמנים דחקו את סבתא אל עבר הדלת, היא שרה כאילו לעצמה בפולנית: "הסתתרי ילדה, הסתתרי". לאחר שהם כבר יצאו מהדלת איטה יצאה ממחבואה. הגרמנים הביטו בה מופתעים. היא פנתה אל סבתי “אמא לאן שתלכי אני אלך איתך". הם המשיכו לצעוד ברגל עד שהם הגיעו לאושוויץ.