ב-1953 "התמזל מזלנו”. אבא חלה בדלקת ריאות. הסיבה לכך – פטריה שהתפתחה בקיר הבית. אחרי אבא שלי גם אני נדבקתי. במה שקשור לבריאות הילדים אמא שלי היתה לביאה. היא הלכה למשרד הבריאות והשיגה עבורי בית הבראה בהרי הקרפטים בצ'כיה. בגיל תשע נסעתי לארבע וחצי חודשים, כשכל חודש אמא באה לבקר.

 

לפני כן למדתי בבית ספר יהודי שרוב המורים בו יהודים. למדתי גם יידיש, אבל יהדות בכלל לא למדנו. את החגים – ראש השנה יום כיפור שמחת תורה ופסח – הכרתי מהבית ומהסיפורים של אמא. כשהייתי בבית ההבראה פתאום היה לי חלום משונה. בחלומי ראיתי את בנק קורנגוט בעלה של אסטה שוכב על שולחן ואת שמש בית הכנסת מניח עליו טלית. לא הבנתי מה זה אומר. כתבתי לאמא מכתב ושאלתי מה שלום דוד בנק. אמא לא ענתה לי. שוב חזר החלום – הדוד בנק מונח על השולחן ועליו טלית. שוב שלחתי מכתב ושוב לא קיבלתי תשובה. החלום חזר פעם שלישית. שוב שאלתי את אמא מה שלום דוד בנק. במקום מכתב תשובה אמא הגיעה באמצע החודש לאחר שקיבלה אישור מיוחד. היא חיבקה אותי והחלה לבכות – "דוד בנק מת".

 

לפני שהלכתי לישון בבית ההבראה שמתי לב שמעל כל מיטה יש צלב קטן. השכנות שלי לחדר היו כורעות על הברכיים מצמידות את הידיים וממלמלות איזו שהיא תפילה. הבנתי שגם אני צריכה לנהוג כמוהן. הרגשתי שאני לא בסדר, שאני לא מכירה את המילים הנכונות של התפילה. כתבתי לאמי. סיפרתי לה על המנהג של השכנות שלי לחדר, וביקשתי שתלמד אותי להתפלל, אמא יעצה לי שבזמן שאני מעמידה פנים שאני מתפללת לדקלם קללות ביידיש.

 

דלקת הריאות שלי ושל אבא הצליחה לשנות את מצבנו. אמא שיכנעה את פקידי העירייה שהבית שלנו לא ראוי למגורים, ואנו עברנו אחר כבוד לשכונת שפיטלנה. בעוד שהבתים ברחוב סלובצקגו היו מגורי פועלים. שש דירות קטנות בכל בניין ולהם רק זוג שירותים לכל הבניין. ברחוב שפיטלנה הצמוד לבית החולים גרו רופאים וקצינים גרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה, ולכן הבתים היו בסטנדרט אחר לגמרי. הם היו גדולים ומרווחים, שירותים לכל דירה, וגולת הכותרת: אמבטיה. כל בני המשפחה היו מגיעים אלינו לדירה לחוות את הפלא הזה.