החיים ברחוב סלובצקגו יצרו קירבה בין האחים. מספר פעמים בשבוע זליק ואמא התיישבו אחד ליד השני. הוא סיפר, היא הקשיבה.לה היה צורך לשמוע, לו היה צורך לפרוק.. זו היתה התרפיה שלהם. אבא שלי עמד מהצד. לו לא היה מי שיספר, כל משפחתו נמחקה, הוא היה השריד היחיד.

 

חוסר הידיעה על גורל משפחתו הותיר ריק אבל אבא. אחרי סיום המלחמה ב-1946 הוא נסע לעיר ז'שוב כדי לנסות ללמוד מה עלה בגורל בני משפחתו. סיפורה של העיר ז'שוב מזכיר במידה רבה את הסיפור של כשאנוב. גם בז'שוב הוקם יודנראט שמטרתו לתת לגרמנים כופר, עובדי כפייה ורשומות של התושבים היהודים. היודנראט הנפיק ליהודים תעודות זהות חדשות. בתאריך 26/10/1939 ניתן לדוד גרינשפאן סבי תעודת זהות 6948. גם בזשוב אנשי היודנראט עשו כמידת יכולתם להקל על חיי היהודים. גם בז'שוב נחטפו צעירים למחנות עבודה, גם בז'שוב הוקם גטו ונשלחו יהודים להשמדה... ההבדל העיקרי הוא שמתוך חמש עשרה אלף יהודי העיירה, רק 100 יהודים מתוך מי שנשאר בפולין הצליחו לשרוד.

 

הגרמנים אילצו את תושבי ז'שוב היהודים לנפץ את מצבות בית הקברות היהודי. בית הקברות בו היו קבורים בני משפחתו של אבי. הם השתמשו במצבות המנופצות כחומר גלם לריצוף מדרכות בעיר. במקום בית הקברות נבנה כיכר. כיכר שבה השתמשו הנאצים להעביר את משלוחי היהודים. לסבו של אבי היתה חנות פרוות. תחילה קנו הגרמנים במקום פרוות עבור נשותיהם, אחר כך בזזו אותה, ובסוף העבירו את החנות לידיהם. יהודי שנתפס עם פרווה היה מוצא להורג.

 

אבא התעניין בגורל אחותו אנה, שבמידה מסוימת השם שלי הוא גם לזכרה. אנה למדה לפני המלחמה מסחר בשוויץ. ההורים שלה: דוד אסתרה שלחו לה מדי פעם סכומי כסף לצורך לימודיה. כאשר הנאצים נכנסו לפולין, הבינה אנה שההורים בצרה, הפסיקה את לימודיה ובאה לתמוך בהורים בז'שוב.