בתוך המציאות הזו קרה נס. לדוד וללייקה נולד בן. בן ראשון במשפחה, אושר גדול. כמו מרבית הילדים גם הילד של דוד ולייקה נדבק בטיפוס. הם הביאו את הילד לבית החולים. הרופאים אמרו להם, “יש לנו מעט תרופות, אנחנו שומרים אותם לילדים שלנו – לילדים האוזבקים". לא עבר זמן רב והילד מת. הדודה לייקה מעולם לא הזכירה את הילד הזה. הילדים שלה לא ידעו שהיה להם אח. אמא לא הפסיקה לדבר עליו. עברו שנתיים שוב נולד לדוד ולייקה ילד בשם יוזק. גם הילד הזה חלה בטיפוס. גם לילד הזה הצוות הרפואי לא הסכים לתת תרופות. אמא שלי נגשה לבית החולים חיכתה לרגע שהצוות הרפואי יצא ל"סיור רופאים", או אז נפלה על ברכייה והחלה לנשק את רגלי הרופא הראשי מול עינהם המשתהות של האחיות והרופאים האחרים. היא קראה בדמעות: “בבקשה תציל את הילד הזה, האח שלו כבר הלך... בבקשה". הרופא נדהם מהחוצפה והתעוזה של הפליטה, הוא הסתכל במבוכה על עמיתיו הרופאים ומלמל "נו קומי אשה קומי”. בחוסר נחת הוא נתן לילד תרופה נגד טיפוס והציל את חייו. זהו סיפורו של יוזק הבן הראשון במשפחה שלנו.

 

באותה עת הדוד דוד עבד בעבודות מזדמנות כמו סבלות, הובלת מים חטיבת עצים ועוד. יחד איתו עבד בחור צעיר וג'ינג'י שברח מהעיר ז'שוב, יוליוס שמו. ליוליוס היה חלום ילדות לקנות אופנוע. ממש כמו אמא רבקה, גם יוליוס החליט לברוח לרוסיה לאחר כשהגרמנים פלשו לפולין. הוא עשה את המסע עם בן דודו כשלכל אחד מהם זוג אופניים. בקרבת הגבול הרוסי כמו משמיים הופיע לפניהם אופנוע ולצידו אופנען. לאופנען היתה הצעה שהקפיצה את ליבו של יוליוס – "האופנוע שלי תמורת האופניים שלך”. יוליוס כבר עמד לבצע את העיסקה כאשר בן הדוד עצר אותו. “תחשוב טוב" הוא אמר. “אנחנו במלחמה, עוד מעט הדלק יגמר, מי ימכור לך דלק בזמן המלחמה, ומה תעשה עם האופנוע בלי דלק? עם האופניים אנחנו תמיד נוכל להמשיך הלאה". יוליוס נשך את שפתיו, נתן עוד מבט חומד אחד באופנוע, והמשיך לדווש באופניו לעבר הגבול הרוסי.

 

עברו כבר חמש שנים מאז שהם יצאו מהבית. אמא כבר היתה בת 23. דוד החל ללחוץ על אמא, "יש בחור נחמד שעובד איתי... יהודי". אמא נתנה עין בבחור הג'ינג'י. משהו לא הסתדר לה. היא היתה שחורה, קראו לה במשפחה ציגנקה – צועניה. חוץ מזה בחוץ יש מלחמה, עבודת דחק, רעב, טיפוס למי יש כוח לבחורים.

המכשול שהפריע לה מכל היה המרחק מאמא שלה. איך היא יכולה להתחתן בלי אמא חווקה. דוד דוד המשיך להתעקש. “אל תחכי לאמא שלך" הוא אמר. התובנה האכזרית הזו הכריעה את הכף ובמאי 1944 אמא רבקה ואבא יוליוס התחתנו.

 

ב-9 במאי 1945 הסתיימה המלחמה. הורי כבר היו ברוסיה 6 שנים, אך עדיין יקח שנה שלמה עד שהם יורשו לחזור הביתה. ב-20 במאי שבועיים לאחר סיום המלחמה נכנסה אימי לבית החולים עם צירי לידה. בסיום הלידה הציצה האחות בילדה הקטנה ופלטה ברוסית "איזה אוז'סק". אמא כבר ידעה רוסית, אבל זו היתה מילת סלנג אוזבקית שהיא לא הכירה. כשהיא חזרה לבית היא שאלה את השכנה "מה זה אוז'סק". "אוז'סק זה כינוי למשהו מכוער מאוד, אפילו מגעיל" ענתה השכנה. מאז אותו יום כשאמא ראתה את אותה אחות היא היתה עוברת לצד השני של המדרכה.

 

לאחר שנולדתי אמא רצתה לקרוא לי בשם חוה, על שם אמא שלה. היא עזבה את הבית ב-1939, ומאז לא קיבלה ידיעה כלשהיא על גורל בני משפחתה. היא חיה עם רגשות סותרים, מצד אחד הפליטים הביאו עמם ידיעות נוראיות על גורל היהודים שנשארו בפולניה. מצד שני היא היתה חייבת להאמין שהמשפחה שרדה, שיש לה לאן לחזור. לאחר שנולדתי תקפה את אמא שלי תחושה מוזרה, שאמא שלה כנראה כבר לא בחיים והיא חייבת לקרוא לי בשמה. חבריה היהודים של אמא החלו להפעיל על אמא לחץ שתבחר שם אחר. איך אפשר לקרוא לילד על שם מישהו שאולי חי? למה לתת לשטן רעיונות? לבסוף אמא נשברה, היא בחרה לי את השם "אנה" על שם אחותה של סבתא, שנפטרה קצת לפני המלחמה. גם אבא התלהב מהשם, לאחותו שנשארה בז'שוב קראו גם כן אנה.