top of page
Pasport-ana.jpg

הילדה האוזבקית

שמי אנה, עליתי עם משפחתי מפולניה, אבל במקור נולדתי בדרך המשי – בעיר "קאסאן” שבאוזבקיסטאן. נולדתי שבועיים אחרי סיומה של מלחמת העולם השנייה. הורי הגיעו לאוזבקיסטאן יחד עם עוד מאות אלפי פליטים יהודים שברחו מפולין כאשר גרמניה הנאצית פלשה לפולין.

 

אימי רבקה הייתה הבת השלישית במשפחה של ארבעה ילדים. בשנת 1939 האח הבכור דוד הבחין בחושיו שסכנה מתקרבת והוא הציע לבני המשפחה לברוח יחד איתו לברית המועצות. האם חווקה טענה שהיא כבר זקנה מדי בשביל לברוח, האחות אסתה והאח זליק החליטו להשאר בפולין. אל דוד הצטרפו אשתו לייקה והאחות רבקה. כל אחד מהם לקח איתו צרור ובו בגדים ואוכל והם יצאו לדרך.

 

כשהם הגיעו לגבול הרוסי הם פגשו עשרות אלפי יהודים כמותם שרוצים לחצות את הגבול. על הגבול שמרו חיילים חמושים שמנעו כל מעבר. כמו שאר הפליטים לא היה לאמא לאן לחזור, הצידה המועטה שהיא לקחה עמדה להיגמר, ומולה שומרים חמושים חוסמים את הפתח היחיד להינצל. היא ניסתה לדבר אל ליבם. כאשר היא התקרבה השומר הרוסי צעק לעברה ברוסית "דאוואי נאז'אט" - תחזרי לאחור. אמא שידעה אז רק פולנית ויידיש הבינה שהוא אומר לה – תני בחזרה. הפנים שלה האדימו, מה השומר רוצה ממנה, היא לא גנבה ממנו שום דבר.

 

השלושה חזרו לעיר לבוב (שהיתה אז בשליטת פולין) לחכות שהגבול הרוסי יפתח. חלק מהפליטים היהודים באותה עת החליטו לחזור חזרה. אלא שאז חלה התפתחות מכיוון לא צפוי. לאחר שהגרמנים כבשו בקלות את פולין המערבית, החליטו הרוסים לממש את חלקם בהסכם ריבנטרופ מולוטוב. כתוצאה מכך הגבול הרוסי פולני נע מערבה. אמא יחד עם עוד כמאתיים אלף פליטים יהודים מצאה את עצמה בתוך השטח הרוסי שנקרא כעת מערב אוקריינה. הרוסים העניקו אזרחות רוסית לתושבי פולין המזרחית, אבל מה לעזזל הם יעשו עם הכמות העצומה של הפליטים?

flowerStrip.png

במשך חצי שנה התלבטו הרוסים מה לעשות עם הפליטים. ב-1940 הם החליטו לפזר את הפליטים במחנות עבודה בצפון רוסיה וסיביר. הם הועמסו על קרונות מטען צפופים – בקרון שיועד ל-30 איש נדחסו כ-70 נוסעים. הרכבות עמדו בתחנה מספר ימים (עם נוסעיהם) עד שהתמלאה המכסה. בקרונות הותקנו מספר קומות של דרגשי עץ. בפינת הקרון פתחו חור לעשיית צרכים, אך היו קרונות בהם לא היה חור שכזה. לעיתים הרכבת נסעה מספר ימים ללא אוכל, ללא שתייה וללא יכולת לעשות צרכים. בתנאים הללו רבים קיפחו את חייהם בזמן המסע. הם הגיעו לסוג של מחנות עבודה, הם שוכנו בצריפי עץ ומבנים מאולתרים ובבקטות טיט. יום עבודה נמשך בין 10-15 שעות. נוסף על כך היה עליהם ללכת מספר קילומטר ממקום מגורם למקום העבודה. הם קיבלו שכר שרובו ככולו הלך לקניית המזון המועט שסופק להם. כדי להתקיים הם נאלצו למכור בהדרגה את כל חפציהם.

 

המצב של הפליטים השתנה בעקבות התקפת גרמניה על רוסיה, התקפה שביטלה את הסכם ריבנטרופ מולוטוב. כשהיא מותקפת, רוסיה נדרשה לחדש את הברית עם אנגליה וארה"ב כדי שתוכל להחזיר מלחמה לגרמנים. לשם כך היה עליה להתפייס עם הממשלות הגולות של הארצות הכבושות, בינהן גם עם הממשלה הפולנית הגולה. בזמן שהסובייטים השתמשו בקשר לממשלה הגולה כדי להשיג סיוע מהמערב, הפולנים מצידם השתמשו בקשר כדי להציל את מאות אלפי הפליטים הפולנים ברוסיה.

 

בהסכם הפיוס הוחלט בין היתר על חנינה לאזרחי פולין ברוסיה. העניין הוא שהפולנים והרוסים לא הסכימו על השאלה מיהו אזרח פולני. הפולנים גרסו שהוא חל על כל מי שחי בפולין לפני המלחמה, הרוסים סברו שהמונח אזרח פולין לא חל על מי שאינו פולני אתני (אוקראינים, בלורוסיים ויהודים). זאת כדי לוודא שמזרח רוסיה תישאר בידי ברית המועצות. באוגוסט 41 ניתנה החנינה המיוחלת, והפולנים זכו להשתחרר ממחנות העבודה. בעקבות הפרשנות הרוסית ל"אזרחות הפולנית" חלק ניכר מהיהודים לא זכו לחנינה ונאלצו להמשיך להשאר במחנות.

flowerStrip.png

גם מצבם של המשוחררים לא היה יותר טוב במיוחד. הם נדדו חסרי כל, מורעבים וחולים. השחרור המיוחל גרם להם לאבד את קורת הגג ומנות המזון המזעריות שהן קיבלו במחנות. המטרה שלהם היתה להיחלץ מהקור המקפיא בצפון ולהגיע לרפובליקות הדרומיות החמות. מדובר היה במסע קשה שרבים לא הצליחו לשרוד אותו. גם פליטים סובייטים מאזור החזית זרמו למדינות הדרום. לקראת סוף 1941 התרכזו בדרום ברית המועצות מאות אלפי פליטים. עשרות אלפים מהם נשלחו לקולחוזים לעבודה בעיקר בקטיף כותנה וחפירת תעלות השקייה. ברי מזל אלו זכו בקורת גג ובמנת מזון כלשהי. רוב הפליטים נשארו ללא מגורים, ללא תעסוקה וללא אמצעי קיום. הם נקלעו למלכוד, כדי להשיג עבודה הם היו צריכים להוכיח שהם השתקעו במקום מגורים קבוע, כדי לקבל אישור למקום מגורים היה צריך הוכחה למקום עבודה קבוע. רבים מתו ברעב אליהם הצטרפו רבים עוד יותר שמתו מטיפוס ומדיזינטריה.

 

לאמא היה מזל, היא הגיעה יחד עם אחיה וגיסתה לעיר קסאן באוזבקיסטאן. מדובר באיזור מדברי. בקיץ הטמפרטורות הגיעו עד 50 מעלות צלזיוס. אמא מספרת שכדי להכין ביצה קשה היא טמנה אותה באדמה ולאחר מספר דקות הביצה נהייתה קשה. היא גרה בביקתת חימר (קיביטקי). לילה אחד מתוך שינה שמעה אמא קולות פססס. היא הפנתה מבט וראתה מולה נחש צפע.

 

האזור בו היא גרה היה מחנה פליטים אחד גדול. פליטים שעבדו כמוה במלאכות קשות כמו קטיף כותנה בחום המדברי הקופח. נוסף על כך היתה מצוקת רעב. הרעב ותנאי התברואה הירודים של הפליטים היוו בית גידול למחלות כמו מלריה וטיפוס, שהפילו קורבנות רבים. אולי הקושי הגדול מכולם היתה החרדה מה קורה בבית. מצד אחד לא היתה שום דרך לדעת מה קורה עם משפחתה ומקורביה. מצד שני סיפורים על מה שקורה ליהודים תחת הכיבוש הנאצי עברו מפה לאוזן בין היהודים והגדילו את מפלס החרדות.

flowerStrip.png

בתוך המציאות הזו קרה נס. לדוד וללייקה נולד בן. בן ראשון במשפחה, אושר גדול. כמו מרבית הילדים גם הילד של דוד ולייקה נדבק בטיפוס. הם הביאו את הילד לבית החולים. הרופאים אמרו להם, “יש לנו מעט תרופות, אנחנו שומרים אותם לילדים שלנו – לילדים האוזבקים". לא עבר זמן רב והילד מת. הדודה לייקה מעולם לא הזכירה את הילד הזה. הילדים שלה לא ידעו שהיה להם אח. אמא לא הפסיקה לדבר עליו. עברו שנתיים שוב נולד לדוד ולייקה ילד בשם יוזק. גם הילד הזה חלה בטיפוס. גם לילד הזה הצוות הרפואי לא הסכים לתת תרופות. אמא שלי נגשה לבית החולים חיכתה לרגע שהצוות הרפואי יצא ל"סיור רופאים", או אז נפלה על ברכייה והחלה לנשק את רגלי הרופא הראשי מול עינהם המשתהות של האחיות והרופאים האחרים. היא קראה בדמעות: “בבקשה תציל את הילד הזה, האח שלו כבר הלך... בבקשה". הרופא נדהם מהחוצפה והתעוזה של הפליטה, הוא הסתכל במבוכה על עמיתיו הרופאים ומלמל "נו קומי אשה קומי”. בחוסר נחת הוא נתן לילד תרופה נגד טיפוס והציל את חייו. זהו סיפורו של יוזק הבן הראשון במשפחה שלנו.

 

באותה עת הדוד דוד עבד בעבודות מזדמנות כמו סבלות, הובלת מים חטיבת עצים ועוד. יחד איתו עבד בחור צעיר וג'ינג'י שברח מהעיר ז'שוב, יוליוס שמו. ליוליוס היה חלום ילדות לקנות אופנוע. ממש כמו אמא רבקה, גם יוליוס החליט לברוח לרוסיה לאחר כשהגרמנים פלשו לפולין. הוא עשה את המסע עם בן דודו כשלכל אחד מהם זוג אופניים. בקרבת הגבול הרוסי כמו משמיים הופיע לפניהם אופנוע ולצידו אופנען. לאופנען היתה הצעה שהקפיצה את ליבו של יוליוס – "האופנוע שלי תמורת האופניים שלך”. יוליוס כבר עמד לבצע את העיסקה כאשר בן הדוד עצר אותו. “תחשוב טוב" הוא אמר. “אנחנו במלחמה, עוד מעט הדלק יגמר, מי ימכור לך דלק בזמן המלחמה, ומה תעשה עם האופנוע בלי דלק? עם האופניים אנחנו תמיד נוכל להמשיך הלאה". יוליוס נשך את שפתיו, נתן עוד מבט חומד אחד באופנוע, והמשיך לדווש באופניו לעבר הגבול הרוסי.

 

עברו כבר חמש שנים מאז שהם יצאו מהבית. אמא כבר היתה בת 23. דוד החל ללחוץ על אמא, "יש בחור נחמד שעובד איתי... יהודי". אמא נתנה עין בבחור הג'ינג'י. משהו לא הסתדר לה. היא היתה שחורה, קראו לה במשפחה ציגנקה – צועניה. חוץ מזה בחוץ יש מלחמה, עבודת דחק, רעב, טיפוס למי יש כוח לבחורים.

המכשול שהפריע לה מכל היה המרחק מאמא שלה. איך היא יכולה להתחתן בלי אמא חווקה. דוד דוד המשיך להתעקש. “אל תחכי לאמא שלך" הוא אמר. התובנה האכזרית הזו הכריעה את הכף ובמאי 1944 אמא רבקה ואבא יוליוס התחתנו.

 

ב-9 במאי 1945 הסתיימה המלחמה. הורי כבר היו ברוסיה 6 שנים, אך עדיין יקח שנה שלמה עד שהם יורשו לחזור הביתה. ב-20 במאי שבועיים לאחר סיום המלחמה נכנסה אימי לבית החולים עם צירי לידה. בסיום הלידה הציצה האחות בילדה הקטנה ופלטה ברוסית "איזה אוז'סק". אמא כבר ידעה רוסית, אבל זו היתה מילת סלנג אוזבקית שהיא לא הכירה. כשהיא חזרה לבית היא שאלה את השכנה "מה זה אוז'סק". "אוז'סק זה כינוי למשהו מכוער מאוד, אפילו מגעיל" ענתה השכנה. מאז אותו יום כשאמא ראתה את אותה אחות היא היתה עוברת לצד השני של המדרכה.

 

לאחר שנולדתי אמא רצתה לקרוא לי בשם חוה, על שם אמא שלה. היא עזבה את הבית ב-1939, ומאז לא קיבלה ידיעה כלשהיא על גורל בני משפחתה. היא חיה עם רגשות סותרים, מצד אחד הפליטים הביאו עמם ידיעות נוראיות על גורל היהודים שנשארו בפולניה. מצד שני היא היתה חייבת להאמין שהמשפחה שרדה, שיש לה לאן לחזור. לאחר שנולדתי תקפה את אמא שלי תחושה מוזרה, שאמא שלה כנראה כבר לא בחיים והיא חייבת לקרוא לי בשמה. חבריה היהודים של אמא החלו להפעיל על אמא לחץ שתבחר שם אחר. איך אפשר לקרוא לילד על שם מישהו שאולי חי? למה לתת לשטן רעיונות? לבסוף אמא נשברה, היא בחרה לי את השם "אנה" על שם אחותה של סבתא, שנפטרה קצת לפני המלחמה. גם אבא התלהב מהשם, לאחותו שנשארה בז'שוב קראו גם כן אנה.

pre.png
back.png
next.png
bottom of page