ב-1946 סוף סוף התקבל אישור לפליטים לחזור מברית המועצות לפולין. המסע חזרה היה כרוך בהתרגשות עצומה אך גם בחששות רבים. האם יש לאן לחזור? האם הבית שרד? האם המשפחה שרדה? מה עם האחים? מה עם אמא? התחושות הסותרות התגברו כאשר התקרבו לגבול הפולני, ובחוץ התגלו הריסות הארץ מהמלחמה. בתוך הרכבת הצפופה השמועות התרוצצו. אנשים החלו לקבל את הבשורה המרה על מות יקיריהם. נראה היה שפולין התרוקנה לגמרי מתושביה היהודים. מחוץ לרכבת המונים הביטו בהשתהות בפלא שנמצא בפנים - “יהודים” שנשארו בחיים וחזרו לפולין.

 

תוך כדי נסיעה, ההורים חישבו את צעדיהם, לאן אפשר לנסוע – האם לחזור לזשוב לביתו של יוליוס או ללושביצה ביתה של רבקה? האם יש בכלל לאן לחזור. תוך כדי נסיעה עוברות השמועות. הפולנים מאוד לא אוהבים את החזרה של היהודים. חוץ מהאנטישמיות "הישנה והטובה”, הם מפחדים שהיהודים יבקשו את ביתם הישן, את עסקיהם ורכושם. הם מפחדים שיהודים יצביעו עליהם כמשתפי פעולה עם הנאצים. כמו כן מופצת תעמולה אנטי יהודית, שכביכול קיים שיתוף פעולה יהודי בולשביקי בדיכוי העם הפולני. מתחילות להתקבל שמועות על מעשי רצח של יהודים לאחר המלחמה, על יחס עוין ואיומים למי שהעז לחזור אל ביתו הישן, על יהודים שנזרקו מחלון הרכבת, על רכבת של יהודים שנעצרה כדי שההמון יוכל לבזוז את רכוש. מראות ההרס, הידיעה על גורל יהודי פולין, אבדן הרכוש, אבדן המשפחה והיחס העוין של האוכלוסיה לאחר כל מאורעות השואה, כיבתה את התקווה הצנועה מסוף המלחמה ומהשחרור.

 

במצב רוח שפוף נסעו הורי ושאר הפליטים ברכבת. הנסיעה ברכבת לקחה שבועות רבים. הרכבות הצפופות היו עוצרות מדי פעם למלא מים ולתת לאנשים לרדת להתאוורר. באחת התחנות הללו באזור המוכר של קטוביצה פתאום פולני אחד זיהה את אמא. הוא רץ לעברה "רבקה רבקה, את יודעת שיש לך אח ואחות...” קשה לתאר את עוצמת התחושות לנוכח המילים הללו. מכל קצות הרכבת הגיעו פליטים כדי לנשק את ידיה של האשה ברת המזל שאחיה ואחותה שרדו את השואה בפולין.