בשנת57 העיר צפת לבשה חג. סוף סוף התחילו לבנות בעירנו את השכונים המפורסמים. מדובר בפאר האדריכלי של אותה עת, דירת חדר עם שירותים ומטבח, אבל ללא חשמל ועם רצפת בטון. השיכונים נבנו על הר כנען. רק שמונה ברי מזל עברו באותה שנה לשיכונים, זה יקח עוד שנה שנתיים עד שכל תושבי המעברה יעברו אליהם. אנחנו היינו המשפחה הראשונה שעברה. המזל שלנו היה תלוי במשכנתא שלקחנו לשלם על השיכון. את המשכנתא הישגנו בזכות שני דברים. לדוד צבי שהיה בין משחררי צפת, היו קשרים עוד מתקופת שירותו בפלמ"ח. בזכות הקשרים שלו ובזכות התפקיד שלו כמנהל קרן הפנסיה מבטחים, צבי הצליח לסדר לנו את המשכנתא. הסיבה השנייה היא העבודה של אבא. מיום שהגענו לצפת אבא התחיל לעבוד בדואר. העבודה שלו היתה לחפור בורות בשביל עמודי טלפון. אחרי כמה שנים הוא התקדם בעבודה ותפקידו היה לטפס על העמודים ולמתוח בינהם את קווי הטלפון. אחרי הרבה שנים יגלו במשרד הדואר את הכישורים הטכנים של אבי, הוא ישלח להתשלמויות בתחום הטלפוניה ויעשה תפקידים יותר טכניים. העבודה הקבועה של אבא היתה הגורם המכריע שבזכותו קיבלנו את המשכנתא.

 

בית הספר בצפת השאיר טעם מר. היה לנו מורה בשם ישעיהו שלימד אותנו את רוב המקצועות. יום אחד קיבלנו שיעורי בית לכתוב חיבור בנושא חופשי. באותם הימים רוסיה שלחה לחלל את הלווין הראשון – ספוטניק. היתה על כך כתבה גדולה בעיתון שאבא קרא. זו היתה שיחת היום בעיר. האדם שולח כלי רכב לחלל. אני הרגשתי שאני חייב לכתוב על הנושא הזה. קראתי שוב את הכתבה בעיתון, חיפשתי עוד חומר בעיתונים ישנים, התייעצתי עם אבא, אפילו ניסתי לנחש כיצד ייתיישבו בני אדם בעתיד על כוכבים רחוקים. כשבוע לאחר שהגשנו את החיבורים הייתי נרגש. באותו יום המורה עמד להחזיר את החיבורים וכבר רציתי להראות להורים את התשבוחות שלו. לפני שהמורה החזיר את החיבורים הוא ביקש ממני ומעוד חבר לכיתה לעמוד. הוא הוציא את החיבורים שלנו וקרא אותם לעייני כל הכיתה. הוא אמר שאין דבר כזה שאדם מגיע לשמיים, שהשמיים שייכים רק לאלוהים. מאותו יום הפסקתי להכין שיעורי בית.

 

בבית הספר היה לי חבר טוב בשם אברם. הכרתי אותו עוד מתקופת המעברה. המשפחה שלו הגיעו מפולין. היו לו הרבה אחים ואחים. בקושי רב הם שרדו את השואה. להורים שלו היתה מכולת, היחידה בכנען. הם כל הזמן היו בעבודה. לא היה להם זמן לכל ילדיהם, בטח שלא לאברם. צפת היתה עיר משעממת, לא היה מה לעשות במשך היום. אני ואברם התחלנו לטייל בהרים מחוץ לצפת. לפעמים אפילו עד ראש פינה. לפעמים גם הצטרפו אלינו ילדים אחרים. באותו זמן היה מחסור באוכל בארץ. המשפחות שלי ושל אברם עברו את השואה באירופה וידעו מצוקת רעב. שאלנו את עצמנו מה יקרה אם תפרוץ שוה מלחמה, ולא יהיה מה לאכול. החלטנו ללמוד איך להתקיים מצמחים שגדלים על ההר. עקבנו אחרי עיזים וראינו מה הן אוכלות, וחיכינו אותם. אכלנו את הליבה של הגבעול של החוביזה, אכלנו שומר, שום בר, פרי דומים, פרי אוג.למדנו גם מה אסור לאכול. אסור לאכול את תפוח המשוגעים. בדרך מצאנו כל מיני בוסתנים נטושים של ערבים שברחו מצפת. במקום היה מלאי של פירות טעמים, ענבים, תאנים רימונים. היינו מביאים הביתה תאנים בשקית. במיוחד אהבנו את התאנים היבשות מהרצפה שהיו הופכות לדבלים. אכלנו אותם עם החול. בגלל הטיולים האלה הייתי מאחר לארוחת הצהריים. אמא התרגזה והייתה מחטיפה לי מכות. גם אברם היה חוטף מכות מאמא שלי. היא אמרה לו "אתה מוציא את הבן שלי לתרבות רעה”. אבל לנו זה לא היה איכפת, הטיולים האלו היו הדבר הכי טוב שהיה לנו.