כשהייתי בכיתה ב' התקבלה ההחלטה באו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ. אנחנו לא ידענו על כך והלכנו לבית הספר שלנו בתל מונד. היינו הולכים ברגל. מהכפר עד המחנה, דרך הפרדסים צפונה ולאחר מכן חותכים מערבה ומגיעים ישר לבית הספר. בכיתה א' הלכנו עם הילדים הגדולים יותר אבל בכיתה ב' כבר הלכתי לבד וידעתי את הדרך. באותו היום, פגשתי בדרך את יגאל גלר והלכנו יחד. כשהגענו לבית הספר הוא היה נטוש. בדרך כלל בבקרים בית הספר היה הומה, רעש ומהומת ילדים אולם באותו היום היה שקט, דממה. לא מורים ולא ילדים. כולם פחדו להגיע.

 

חזרנו בחזרה לכפר יגאל ואני. כשהגענו למועדון, פנינו לכיוון הבית של יגאל. במה שנקרא היום רחוב ההרחבה ואז זו היתה דרך צרה למעבר סוסים, ראינו את חברי הכפר צועדים בתהלוכה ובראש התהלוכה הולכים דוקסין, אבא של אלי דותן ומונדיק. הם החזיקו בידיהם שטוצ'רים שלושה רבעי צול ובראש כל שטוצר התנוסס בגאון דגל ישראל. אמא של צביקה גלר עצרה את הצועדים והוציאה את השולחן הקטן מהמטבח. בעלה, דוד, היה כוורן. היא הוציאה צנצנות דבש ולכל אחד היא נתנה כפית דבש מתוקה לפה.

 

המשכתי עם כולם במעלה הרחוב לכיוון המועדון. אז הגיעו העיתונים ושם היה כתוב שירו על אוטובוס שנסע מתל אביב לירושלים ויש הרוגים. משה סלע אמר שצריך להפסיק את התהלוכה וללכת הביתה.  

 

בתקופה שבין ההחלטה באו"ם, ב- 29 לנובמבר 47 לבין הכרזת העצמאות, החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות. אולם בכפר נמשכו החיים כרגיל עד שההגנה החליטה על כיבוש כפר סאבא הערבית בסיוע פעולת הסחה שתרתק את ערביי טירה. פעולת ההסחה הוטלה על כיתת הפל"ם (פטרול לוחם) של הכפר, בחורים בני 18, קבוצת הגיל של אחי, מנחם יעקובי ושל יאיר צוק ביחד עם כיתות פל"ם של המושבים הסמוכים. בלילה של ה- 12/5/48 יצאו הלוחמים לקרב טירה, שבמהלכו נפתחה עליהם אש תופת. כשהלוחמים חזרו מהקרב, הם התרכזו בחורשה על יד המחלבה (איפה שהיום המחסן הטכני). אני רצתי לעבר הלוחמים בהתרגשות אולם המושב הופגז כולו במטחי יריות מטירה. ברד של יריות. אמא שלי רצה אחריי, הצלחתי להגיע עד החורשה לראות את הלוחמים האמיצים אבל אמא שלי תפסה אותי ולקחה אותי הביתה.

 

אחרי קרב טירה המצב בכפר הפך מסוכן והאנשים החשובים בכפר החליטו שצריך לפנות את הילדים לתל מונד. אחרי השואה, ב- 1945-6 הגיעו לגוש תל מונד ילדים ניצולי שואה מאירופה. לחירות ולכפר הס הגיעו ילדים מרומניה ולעין ורד הגיעו ילדים מיוון. הילד שהתארח אצל אח של אמא שלי, תנחום מקובר ורעייתו גילה היה יוסי שמילוביץ'. אותו ואותי פינו יחד לבית בתל מונד של משפחת צינוביצ'ר, לאחר מכן הוא היה יושב ראש המועצה בתל מונד. עד כמה שאני זוכר, בימים של הפינוי לא הלכנו לבית הספר.

 

יום אחד בבוקר, נפתלי צינוביצ'ר אמר לנו שהתיקלים (תושבי היישוב הערבי תיקלי ששכן מדרום לבני דרור) ברחו. לאחר כשבועיים לערך בהם שהינו בתל מונד נפל פגז בתל מונד והרג אמא של ילדה מהבנות שלמדו איתי בכיתה. משפחת אושרי זה שמם. כנראה לאחר ההפגזה על תל מונד הוחלט להחזיר אותנו הילדים לכפר.

 

לאחר מכן פינו אותנו הילדים מהכפר עוד פעמיים לכפר ויתקין. בפעם הראשונה התפניתי עם הילדים והתארחתי אצל משפחת שטמפר. הבית שלהם היה בפניה הראשונה ימינה מהרחוב הראשי של כפר ויתקין. אני זוכר שהיתה להם ילדה בערך בגילי.

 

בפעם השנייה שהוחלט לפנות את הילדים מהכפר הייתי חולה ולא פוניתי עם שאר הילדים. בימים ההם ילד חולה לא זז מהבית עד שיורד לו החום ורק כשהחום יורד נותנים לו לצאת בשעה 10 בבוקר לשמש ורק ביום למחרת הלכו למרפאה לקבל אישור מרופא הכפר, ד"ר קוסטה, שהיה מגיע לכפר עם סוס וכרכרה, שהילד יכול לחזור לבית הספר. לכן באותו היום היה ברור שאני לא הולך לשום מקום ונשארתי הילד היחידי כנראה בכפר. אני זוכר תחושה מוזרה מאוד של שקט בכפר אחר הצהריים. תמיד בשעות אחר הצהריים הילדים היו משחקים בסימני דרך ובצ'ווי (שזה דומה להקפות; ילד אחד מכה בקרש רחוק ככל האפשר וצריך להשלים הקפה בריצה) ובימי שישי היינו עושים קומזיץ' בפרדס הנטוש, איפה שהיום מגרש הכדור-סל . אחרי שהגיעו הילדים מרומניה הם לימדו אותנו גם לשחק כדור רגל. לכן תמיד היתה צהלת משחקים אחר הצהריים, אבל לאחר הפינוי נשארתי לבד. השקפתי מהחלון והאזנתי לשקט.