כפר הס הורכבה מקבוצות שונות שלא הכירו אחת את השנייה. הורי השתייכו לפלג החיפאי. אנשי הפלג החיפאי, היו תקופה ארוכה בארץ, היה להם מקצוע ואפילו הון קטן. כאשר הם באו לכפר הס בראשית שנות השלושים, הם הקימו צריף ברחוב ארגון יזרעאל. בכל כפר הס היו באותה עת 9 צריפים, כולם באותו רחוב. שאר חברי הכפר גרו במחנה בתל מונד, או בערים סמוכות. כשנה לאחר מכן כפר הס זכתה להיכלל בתכנית האלף, תכנית גרנדיוזית שנועדה לספק משק ומגורים ל-1000 משפחות חלוצים. בגלל קשיים כלכליים התכנית התכווצה לחצי. מבין 80 המשפחות שהתיישבו בכפר הס רק 26 זכו להיכלל בתכנית האלף. המשפחה שלנו לא הייתה אחת מהם. בזכות ההון שהיה לנו מזמן המגורים בחיפה, היינו אחת המשפחות הראשונות (חוץ מאותן 26 שזכו להיכלל בתכנית האלף) שבנתה בית מגורים.

 

אנשי הכפר הועסקו בחברת מטעי ארץ ישראל של הלורד מונד. במשך ששת ימות השבוע הם עבדו בפרדסי תל מונד, בערבים, ובימות השבת כל אחד עיבד את הפרדס שלו. אחרי מספר שנים הפרדסים של אנשי כפר הס החלו להניב פרי, אלא שאז החלו לנשוב באירופה רוחות מלחמה. בשנת 1937 כבר אי אפשר היה לייצא תפוזים לאירופה. הפרי המשובח מפרדסי כפר הס הלך לאבדון, גרוע מכך, רוב חברי כפר הס שעבדו בחברת המטעים של הלורד מונד איבדו את מטה לחמם. רובם הגיעו למצב של פת לחם. לאבא שלי היה מזל. בזכות עברו כעגלון שכרו אותו להיות מחלק הלחם של הגוש. בזכות העבודה הזו למשפחתנו הייתה משכורת קבועה. אבא היה צריך לעבור בין הבתים ולמכור כיכרות לחם. הוא היה חמוש בארנק, ופנקס גדול. את הכסף ששולם לו הוא שם בארנק. מי שלא יכול היה לשלם היה מקבל את הלחם בהקפה, ושמו היה נרשם בפנקס. הפנקס הגדול התמלאה עד מהרה, בעוד שהארנק נשאר כמעט ריק.

 

המצב בכפר היה כאמור מאוד קשה, אך בעיר המצב היה קשה פי כמה. אנחנו החקלאים גידלנו ליד הבית ירקות, לחלקנו היו פרות, או תרנגולות ולכן היה במה להאכיל את הילדים, לאנשים בעיר לא היו את המותרות הללו. כל חופש גדול הביאו ילדים מהעיר לכפר, לצורך "הבראה". אצלנו התגוררה ילדה של צבעי שנותר ללא עבודה. אחר כך התארחה בביתנו בן שני החדרים, משפחה שלמה מתל אביב – משפחה של קבלן שיפוצים שלא יכול היה להשיג עבודה. לימים הצבא הבריטי שכר את שירותיו וכך המשפחה יכלה לחזור לתל אביב.

 

המצב הכלכלי התחיל להשתפר מעט בשלהי המלחמה בשנת 1944. הצבא הבריטי התחיל לקנות מיצים וריבות ממפעלים תוצרת הארץ, ואפשר היה לשווק פרי לאותם מפעלים. כעבור שלוש שנים עברה תכנית החלוקה באו"ם. בעקבות התכנית החלה מלחמה בין הערבים לישוב היהודי. בישוב היהודי קם צבא מאולתר במסגרת ארגון ההגנה. אימא נידבה את אחד משני החדרים בביתנו כדי שישמש כמפקדה. כמו כן התגוררו בבית האימון בלול שלנו, פלוגה של בנות דתיות שעסקו בקשר. הם ציירו על הקירות כל מיני צפנים של הודעות.

​

באותן שנים היה בכל בית דוד גדול של מים שחוממו על ידי אש. לקראת יום שישי היו מקוששים עצים ומחממים את המים כדי להתרחץ לכבוד השבת. אימא שלי קראה למפקד הפלוגה יצחק מודעי (לימים שר האוצר) ואמרה לו: "אני מחממת את המים בדוד, שלח את הבנות להתרחץ". על כך ענה מודעי: "לא צריך, אנחנו לא רוצים להטריח, אנחנו כבר נסתדר". התשובה הזו הוציאה את אימא משלוותה. "אתה לא תגיד מה לעשות בבית שלי" היא גערה בקצין, ובצעד תקיף יצאה וקראה לבנות לבוא ולהתרחץ.

​

אני הייתי בן 17. התגוררתי עם ההורים, אבל ישנתי במקום אחר. הייתי חבר בכיתה של הכפר, וישנו ביחד עם הבגדים והנשק מוכנים לצאת לפעולה. ב-1948 יומיים לפני הכרזת המדינה, השתתפתי בקרב בטירה המפורסם ונפצעתי. בעקבות הקרב בטירה המצב הביטחוני של כפר הס התערער. האנשים שגרו במזרח הכפר היו חשופים לאש צלפים מטירה. את הילדים פינו, המבוגרים "נדדו" למערב הכפר. בבית הורי התגוררו כ-10 מאנשי הכפר. ישנו על המיטות, מתחת למיטות, על הרצפה ובכל מקום שאדם שוכב יכול היה להידחק בו. בין אנשי הכפר שהתארחו אצלנו הייתה משפחה דתית. אם המשפחה הכשירה את המטבח בביתנו, ובתקופה מסוימת אימא שלי לא יכלה לבשל אצלנו בבית. אני כאמור נפצעתי בקרב ושהיתי בבית חולים כחודשיים. יום אחד הגעתי לבית לביקור. הביקור שלי יצר להורים שלי "כאב ראש". בגלל הפציעה, הייתי מוכרח לישון על מיטה. הבית שקק אנשים ועל המיטה לא היה סנטימטר אחד פנוי. הורי נאלצו להזיז את האנשים ממקום למקום כדי לפנות לבנם הפצוע מקום במיטתם.