יום אחד כשאילן היה בשלהי שנות השישים לחייו, כשטייל עם אשתו בברלין, פתאום החלו לו כאבי תופת באזור הצלעות. הוא נבדק אצל רופא, שהפנה אותו לרופא אחר, ששלח אותו לבדיקות בבית החולים. הבדיקות העלו שהוא לוקה בסרטן הדם. כדי למנוע את התפשטות המחלה היה צריך לכרות את הצלע הימנית. הניתוח בוצע לאחר מספר ימים. לאחר הניתוח אילן נבדק שוב. הרופאים העניקו לו שלושה חודשים מקסימום ארבעה עד שחייו יסתיימו. אילן שילדיו נולדו בזמן שלחם במלחמות ישראל, שהקים משק בשני ידיו, סירב להתרגש. הוא לא ייתן למידע רפואי - קשה ככל שיהיה - לשבור אותו.

 

 

המלחמה בסרטן היא מערכה לא פשוטה, הגוף מוחלש גם מהמחלה עצמה, וגם מהטיפולים הכימותרפיים, שבדרכם להשמיד את התאים הסרטניים הורסים כל רקמה חייה. לעיתים נראה שהמחלה שואבת את כל כוח החיות של האדם. צריך להיות לוחם קר רוח ואמיץ כדי להביט לסרטן בלבן של העיניים ולא להיכנע לו. לאילן היה נשק סודי אל מול המחלה – תמונת ילדיו ונכדיו שנמצאות אצלו תמיד בארנק. גם ספי אשתו של אילן שלא משה ממיטתו בעת שעשו לו את הטיפולים הכואבים היא נשק רב עצמה. אילן לא הסתפק באותו קור רוח. כאשר הרופאים המליצו לו לקחת מורפיום להקלה על הכאבים הוא ענה: "לא כואב לי בכלל, אין צורך לדחוף לי עוד תרופות".

 

 

שלושה חודשים העניקו הרופאים לאילן, אולי משום שהם לא הכירו את עוצמת הנפש שלו. 16 שנה עברו, ואילן לא מראה שום סימן שהוא מתכוון להיכנע למחלה. הרפואה גילתה מה שאילן ידע ללא מילים. שהמפתח להתמודדות עם הסרטן טמון במידה רבה בכוחו הנפשי של החולה. בזכות היכולת המדהימה של אילן להתמודד מול הסרטן,  החליטו הרופאים להפנות אליו חולי סרטן אחרים בכדי שיעזור להם להתמודד עם המחלה.

 

העזרה של אילן לחולי סרטן אחרים היא בגדר שליחות. לא משנה מה השעה, הוא תמיד יענה לאדם בעבר השני של הקו. כאשר מקשיבים לאדם במצב הטעון הזה, המוצא והדת שלו אינם משנים. פתאום מגלים שיש דברים שמחברים את כולנו כבני אדם. אילן שומע את החולים, מייעץ, מרגיע  אך בעיקר מעניק להם מעט מקור הרוח שלו כצידה לדרך להתמודד מול המחלה.