כשהייתי בכיתה ד' פרצה מלחמת השחרור. המלחמה החלה בעקבות תכנית החלוקה שעברה באו"ם. בחצי השנה הראשונה של המלחמה ידם של הערבים היו על העליונה, ואחר כך התהפך הגלגל. בהתחלה המלחמה התנהלה במקומות אחרים, ובכפר הס המלחמה כמעט ולא הורגשה. ב-13 במאי המלחמה הגיעה לכפר הס. זה התחיל בקרב טירה המפורסם, שבו נהרגו 25 מבני הגוש. לאחר הקרב הערבים החלו לירות מטירה לעבר כפר הס ברובים. נהייה מסוכן להסתובב בישוב.

 

החליטו לפנות אותנו הילדים לתל מונד, שהייתה מרוחקת מספיק מטווח הרובים. חילקו אותנו למשפחות. כל קבוצת ילדים אצל משפחה אחרת. אני ועוד שלוש חברות התארחנו אצל דבורה ומנחם. זוג מבוגר חשוך ילדים. היה להם בית עם שני חדרים. כיוון שהיינו ארבע ילדות לא יכולנו להיכנס במיטה קטנה. הם נתנו לארבעתנו לישון במיטה הגדולה שלהם. באותו זמן הם ישנו על הרצפה עם שמיכות. שהינו בתל מונד כשבועיים עד שיום אחד נפל באמצע תל מונד פגז והרג עוברת אורח. התברר שהגיעו לטירה תותחים. שוב לא היה בטוח יותר להסתובב בתל מונד.

 

המשפחות בכפר קיבלו הודעה: מי שיש לו קרובי משפחה בארץ במקום בטוח שישלח לשם את הילדים. לארבע עשר ילדים מבני כפר הס לא היה לאן לברוח והם עברו לגור בווילת זיו בתל מונד. למזלי הייתה לי דודה בתל אביב. אני נסעתי לדודה ביחד עם שרהל'ה אחותי למחצה. שרל'ה הייתה ילדה ניצולת שואה שהגיעה לכפר הס מרומניה, ביחד עם עוד 39 ילדים ניצולי שואה. כל ילד אומץ על ידי משפחה אחרת ואנחנו אימצנו את שרהל'ה. השהייה עם שרל'ה והדודה הייתה חוויה מאוד נעימה. כל החיים גרתי בכפר הס הקטנה, ופתאום הגעתי לעיר הגדולה. הדודה לקחה אותנו לסרטים ולים. פעם אחת הייתה הפגזה בעיר, אבל בתל אביב היו מקלטים, דבר שלא היה בנמצא בכפר הס. לכן גם בזמן ההפגזה הרגשנו בטוחים בתל אביב. אחרי כשבועיים נכנסה לתוקפה הפסקת אש ואנחנו חזרנו לכפר הס.

 

כשחזרנו גילנו שהכפר השתנה. שלטים "זהירות כדורי אויב שורקים" ניצבו בכל פינה. השלטים הללו מאוד הפחידו אותנו. בחצרות הבתים ההורים חפרו שוחות, כדי שניתן יהיה להסתתר בהם בזמן ההפגזה. השהות בכפר לא האריכה ימים. שוב פינו אותנו הפעם לכפר ויתקין. גם שם פיזרו אותנו בין משפחות. הגענו לשם שבועיים לפני החופש הגדול. הם לא הסכימו שנצטרף אליהם ללימודים. לנו זה דווקא התאים. היינו נפגשים במשך היום ומשחקים. לאט לאט התחברנו גם עם בני כפר ויתקין. לאחר פרק זמן שוב נכנסה לתוקפה הפסקת אש ושוב חזרנו לכפר הס. ערב אחד כפר הס הותקפה והעבירו אותנו לכפר ויתקין באישון לילה. מפאת השעה לא היה אפשר לפזר אותנו בין משפחות, וישנו על שולחנות הלימוד בבית הספר.

 

המקרה שהכי חרוט בזיכרוני, ארע בהפסקת האש לאחר שחזרנו מתל אביב. למרות האווירה בכפר התחלנו להאמין שבזמן הפסקת האש הכל יהיה בסדר. יום אחד אני וחברה הלכנו לגן הילדים. זה היה המקום היחיד בכפר עם נדנדות. התנדנדנו ביחד. פתאום שמענו בום נוראי. החלטנו שהבום לא יכול להיות משהו מסוכן משום שהייתה הפסקת אש. אחרי התלבטות נוספת החלטנו בכל זאת לחזור. בזמן שצעדנו הביתה ראינו את האימהות שלנו מחפשות אותנו בבהלה. רצנו לחצר של הבית שלי שהייתה הכי קרובה. בחצר קפצנו לתוך השוחה שההורים חפרו. אחרי מספר ימים כשהלכנו ליד הגן גילנו שהגג ואחד מהקירות נפגעו על ידי אותו פגז. הבנו שהפגז החמיץ אותנו במטרים ספורים.