כשהטבעת מתהדקת סביב צווארם חיפשו זליק ואסטה מסתור. למזלם הגדול וויצ'יק העובד של סבתא הסכים להסתיר אותם. זה היה סיכון גדול מצדו. אם היו מוצאים אותם אצלו היו משמידים גם אותו ואת משפחתו. הם הסתתרו אצל וויצ'יק במרתף. מדי פעם הם היו יוצאים באישון לילה, בודקים מה קורה אצל סבתא חווקה. הנאצים לקחו מהאיכרים חלק גדול מהיבול, האוכל של כולם היה בצימצום. אסתה וזליק חיו על שאריות שבדרך כלל נותנים לחיות החוה. כך הצליחו זליק ואסתה להסתתר כשנה וחצי.

יום אחד הגיע החג הנוצרי אודפוסט. הנוהג בחג הזה היה שכל בני הכפר יוצאים לעיר כשאנוב לאכול ולשתות. הגברים חגגו כמובן בבית המרזח. גם וויצ'יק חיכה כל השנה לחגוג את החג. וויצ'יק חי כל השנים בצמצום. דודי זליק היה גנדרן ואת ארונו עיטרו כמות נכבדה של חליפות. לפני כניסת החג ביקש וויצ'יק לשאול חליפה מזליק. זליק הסכים בשמחה: “קח מה שאתה רוצה". וויצ'יק בא לבית של סבתא ובחר לו חליפה יפה. באודפוסט הזה הוא יהיה הגבר המטופח בכפר. כך הלכו להם אנשי הכפר לכשאנוב, נכנסו לבית המרזח והשתכרו. בעודו מבושם, הכניס וויציק את היד לכיס החליפה והרגיש בתוכה משהו – מעין פתק. הוא שלף את המשהו מהכיס והנה מונחת בידיו תמונת פספורט של זליק. מיד התקהלו סביבו והחלו התלחשויות והאשמות: "מניין לך התמונה הזו?", “אז זה אתה שמסתיר את היהודים!", וויצ'יק התעשט במהירות: “מה פתאום" הוא אמר "גם אני מחפש אותו, נתנו לי את התמונה הזו כדי שאוכל למצוא אותו". ההאשמות החלו לדעוך, האם יכול להיות שהוא באמת הצליח לשכנע את אנשי הכפר? וויצ'יק ביקש סליחה וניגש לשרותים. בן רגע הוא קפץ מאשנב השירותים ורץ חמישה קילמוטר בחזרה לכפר.

בהתקרבו לכפר הוא ראה מחזה מפחיד. הכפר היה ריק כולו חוץ מבית אחד שממנו עלה עשן מהארובה. זה היה ביתו שלו. אם מישהו היה כאן עכשיו במקומו הוא היה מגלה בקלות את היהודים בביתו. זליק חימם בתנור קליפות תפוחי אדמה. זה שנים שהם לא טעמו אוכל חם, וזליק חשב לנצל את ההזדמנות שאין איש בכפר להתחמם מעט. וויצ'יק החיש את ריצתו. הוא הסביר לזליק ואסתה שכעת מסוכן מדי להסתתר בביתו. הם חייבים לברוח ולהסתתר במקום אחר. בין רגע הביטחון היחסי שהיה להם נעלם, הם יצאו מהבית מבלי לדעת לאן ילכו ואיך יסתתרו.