
יהודים במחוז גרמני
בעקבות המלחמה מונתה בפולין מעין ממשלת בובות של סטלין. אחד הדברים הראשונים שהממשלה הפולנית עשתה היתה להכיר בסיפוח הסובייטי של פולין המזרחית. בתמורה סטאלין פיצה את הפולנים בשטחים שנכבשו מגרמניה: מזרח פרוסיה, פורמניה ושלזיה. לאחר המלחמה פולין התמלאה בפליטים, גם בפולנים שחזרו מרוסיה, גם תושבי פולין המזרחית, שנאלצו לנטוש את בתיהם, וגם ניצולי השואה היהודים שלא יכלו לחזור לבתיהם הישנים. כל אלו נותבו על ידי הממשלה החדשה אל חבלי הארץ החדשים, אל הבתים שהשאירו אחריהם תושביהם הגרמנים של האזור.
בשניים מהבתים האלו ברחוב סלובצקגו שבעיר ולאובז'יך, מצאו את משכנם זליק ואסתה אחיה של אמי. לאחר שקיבלו את הבשורה על האח ואחות, מיהרו אמי ואחיה דוד, יחד עם בני זוגם יוליוס ולייקה, והילדים יוז'ק ואני לעיירה ולאובז'יך. הלב של אמי פעם בחוזקה לקראת המפגש. למרבה האכזבה המפגש היה די צונן. אסתה הביטה באמא בפליאה ושאלה: “שמעתי שכל כך הרבה יהודים מתו בטיפוס, איך את שרדת? וגם הבאת בעל כל כך יפה?”. אמא חשה דקירה, כאילו ההישרדות שלה הפריעה לאחותה. בשנים הקרובות יעבור מעין גבול בלתי נראה בין "האגף הפולני" ו"האגף האוזבקי” של המשפחה.
גרנו ביחד באותו רחוב. אנחנו גרנו בסלובצקגו מספר 19, אסתה ובנק במספר 13, דוד לייקה, זליק ופריימקה גרו בבנין מספר 15. הגרמנים השאירו לנו לא רק את הבתים אלא גם את הריהוט. לא כל הגרמנים עזבו, הרחוב היה תערובת של יהודים פולנים וגרמנים. רוב הגרמנים שנשארו היו אלמנות גרמניות עם ילדיהן. בדרך כלל היחסים איתם היו סבירים. היתה לנו עוזרת גרמניה, שכנים גרמנים מוזיקאים, מורים לפסנתר. חלק מהמורים הגרמנים קיבלו תלמידים יהודיים. חלק מהגרמנים המשיכו להחזיק בשנאה תהומית ליהודים. הם האשימו אותנו במצב העגום של גרמניה לאחר המלחמה. הם טיפחו בסתר ליבם תוכניות נקמה.

לידינו גרה משפחה גרמנית. היה ברשותם כלב זאב מאולף שידע לתקוף על פי פקודה. יום אחד אחותי ואני שיחקנו בחצר. הנער הגרמני הצביע על אחותי ואמר בגרמנית לכלב "אטאקה" (תקוף). אחותי צעקה בהיסטריה "אמא", ולמזלנו הילד קרא לכלב בחזרה. בעיר גר נער יהודי שהתעניין בצילום. אבא כבר היה הצלם של העיריה והוא שמח ללמד את הנער. פעם אחת גרמני אחד הציע לאותו הנער לראות מצלמות יפות בביתו. בדרך הם עברו בפארק. הגרמני ניצל את ההזדמנות שהם לבדם ורצח את הצעיר היהודי. מדי פעם היינו שומעים על עוד מקרים של גרמנים שרצחו יהודים.
היתה לנו הרגשה של חוסר ביטחון, שיש מי שמאיים על החיים שלנו. לפעמים גם מצד הפולנים. יום אחד חזרתי מבית הספר, ואדם מבוגר ניגש אלי והציע לקחת אותי לקרקס. אני ניסיתי להחיש את צעדי, אמרתי לו שכבר הייתי בקרקס. הוא התעקש: "מה אכפת לך תלכי עוד פעם אני אשלם”. לא ידעתי מה לעשות כבר התקרבתי לבית ולא רציתי שהוא ידע איפה אני גרה. פתאום ראיתי בקצה הרחוב אישה הולכת עם ילד קטן. זיהיתי מיד שהיא יהודיה. למרות שלא הכרתי אותה לפני כן, רצתי אליה וצעקתי אמא.,. האשא שאלה אותי מה קרה. הסתובבתי לאחור וראיתי שהאיש נעלם. עניתי לה "שום דבר" וחזרתי למדרכה השנייה.
פעם נסענו ברכבת לדודה פולה בקראקוב, אני על ברך אחת של אימי וחוה על הברך השנייה. היו לי תלתלים בלונדיניים ועיניים כחולות. מולינו על הספסל ישבה גברת אחת. היא חייכה אלי וביקשה מאמא רשות להחזיק אותי על הידיים. היא ליטפה את התלתלים שלי בחיבה. פתאום היא שאלה אותי "מי את?". הביטוי "מי את" היה סוג של משחק, שהסתמך על שיר ילדים שבו שואלים ילד – "מי אתה?”, והילד עונה "פולני קטן". אחר שואלים: "ומה הסמל שלך?” והתשובה היא "נשר לבן". באותו רגע שכחתי את השיר ועניתי בלי לחשוב: “אני יהודיה". האשה השליכה אותי מהידיים כאילו החזיקה בידיה נחש. היא הביטה בי בחשדנות ואמרה "לא יכול להיות". נעלבתי מכך שהיא לא מאמינה לי. רציתי הוכיח לה שאני לא משקרת, שאני באמת יהודיה. לכן הוספתי: “אני כן יהודיה, ויש לי דודה דינה בפלסטינה". השתרר שקט בקרון, נוסעים נוספים נעצו בי מבט. ניגשתי לאמא, רציתי לקבל ממנה עזרה. היא הביטה במבט קפוא בחלון, הפנים שלה היו אפורות ללא צבע. באותו רגע כלל לא עלה בדעתי שלפעמים זורקים אנשים מהחלון. הפולניה אמרה בקול שקט "אוי ילדה קטנה, את בכלל לא יודעת על מה את מדברת". כך ישבנו בשקט וחיכנו בקוצר רוח לסיום הנסיעה.