בשנת 1948 קמה מדינת ישראל, וגם משטר קומוניסטי ברומניה. כדי לשכנע את הרומנים להתיר ליהודים לעלות לארץ יזמה ישראל עיסקה כלכלית של סחר חליפין תירס רומני, תמורת מכונות להפקת נפט מישראל. העיסקה הותנתה בכך שהרומנים יתירו ליהודים לעלות לארץ. שנת 1950 היתה השנה שבה עלו הכי הרבה רומנים לארץ: כארבעים ושש אלף איש. באותה שנה עלו סבא שמאי עם אשתו פרומה והדוד יוסלה. כמה חודשים אחריהם עלינו גם אנחנו. ההפלגה נעשתה מעיר הנמל קונסטנצה שעל גדות הים השחור. לפני הנסיעה אבא קנה כמות גדולה של נקניק רומני. זה הציל אותנו כי האוכל על הספינה היה מאוד גרוע ורבים מהנוסעים הקיאו, במיוחד אמא שלי שבדיוק החלימה ממחלה קשה. בשעות הדחק אבא היה פורס לנו מהנקניק ואנחנו היינו בולסים אותו עם פרוסת לחם בהנאה.

 

האוניה שלקחה יהודים מקונסטנצה לישראל נקראה טרנסילבניה. לפני המלחמה זו היתה ספינה שהשיטה תיירים במיימי הים השחור. המלחמה והקומוניזם הקשו מאוד על התיירות ברומניה, והספינה עשתה הסבה להעלאת יהודים לישראל. כדי לעמוד בדרישה הגדולה לעליה, סיפון הספינה התמלא בחודשים החמים מזרוני קש. כך עשינו את המסע לישראל על הסיפון, בדרך כלל

על חבילות חבלים ששימשו לנו ככיסאות. הייתי רץ על הרציף יחד עם חבורה של ילדים.

 

כשהגענו לנמל חיפה ראינו את מקדש הבהאים מנצנץ באור של זהב, חשבנו שהגענו לגולדן מדינה.

כשהתקרבנו ראינו על הרציף המון אנשים. אלו היו קרובי המשפחה של הנוסעים. גם לנו המתינו צבי ואישתו רוזיקה שעדיין לא הכרנו. האנשים על הרציף זרקו אל הספינה תפוזים, פרי שבקושי היה לנו ברומניה. האנשים בספינה זרקו בתמורה תפוחים אל האנשים ברציף. לפני שירדנו עוד הספיקו לרסס אותנו בדי.די.טי שלא נדביק חלילה את הצברים במחלות מרומניה. כשירדנו לרציף ההורים התחבקו עם צבי. הוא הציג לנו את אישתו רוזיקה. רוזיקה החזיקה שקית. בשקית היה פרי מופלא – קלמניטינות. מאותו רגע התאהבתי בטעם ובריח של הפרי. בשקית היה עוד פרי מוזר בצבע צהוב. אחרי שנפרדנו מצבי ורוזיקה לאמא היו טענות – מה פתאום הביאו לנו פרי כל כך חמוץ.