מצודת נבי יושע היא מצודה שהאנגלים בנו בזמן המרד הערבי בין 1936-1939. המצודה שלטה על הדרך לגליל העליון. בשנת 48 הבריטים החליטו לסיים את המנדט והחלו לקפל את המפקדות שלהם. את מצודת נבי ישע מסרו הבריטים לערבים. השליטה הערבית במצודת ישע העמידה בספק את קיומם של הישובים הישראלים באצבע הגליל וברכס מנרה. מיד עם מסירת המצודה לערבים ב-15 לאפריל הוחלט לכבוש אותה.

 

המיקום האסטרטגי של המצודה בראש מצוק, והבנייה המבוצרת של הבריטים הקשו מאוד על התוקפים ונדרשו שלוש התקפות כדי לכבוש אותו. בהתקפה הראשונה ב-15 לאפריל אחד האוטובוסים שהובילו את הלוחמים נתקע בכביש הצר והתגלה. אש הומטרה על הלוחמים עוד לפני שהם הגיעו ליעד וארבעה מהם נהרגו.

 

ההתקפה השנייה ב-20 לאפריל היא אחת המפלות הידועות בתולדות הפלמ"ח וצה"ל. בהתקפה השתתפו שלושה כוחות: כח פריצה ושני כוחות ריתוק שמטרתם להסיח את דעת מגיני המצודה. את רוב הדרך עשו הכוחות ברגל כדי לא להתגלות. הם יצאו באישון לילה והגיעו למצודה באזור 3 לפנות בוקר. בזמן שכוחות הריתוק פתחו באש, כוח הפריצה היה צריך לחתוך את גדרות התיל ולחדור למצודה. כמות גדר התיל היתה רבה ממה שהמודיעין סיפק. לא ניתן היה להספיק לחתוך אותו לפני עלות השחר. לכן השתתמשו במטען חבלה כדי לעשות חור בגדר. הפיצוץ גילה את הכוח הפורץ למגיני המצודה. כשל נוסף היה דרגש עץ שנפל לתהום בעת הטיפוס בנחל קדש. דרגש העץ נדרש מכיוון שבחלקה הצפוני של המצודה היסודות בלטו מהקרקע שבעים סנטימטר. כדי לפוצץ את המצודה ולפעור חור היה צריך להניח מטען לפחות 70 סנטימטר מעל הקרקע. באין דרגש נדרשו החבלנים להקים גל אבנים באותו גובה. בניית הגל לקחה זמן שבו מגיני המצודה זרקו לעבר הכוח רימונים, ובכך סיכלו את המבצע כולו.

 

המפלה הזו ידועה בזכות מספר דברים. הראשון הוא השיר דודו שנכתב על מפקד כוח הפריצה דודו צ'רקסקי. דודו היה אחד החבלנים שניסו להקים את גל האבנים, וכאשר החבלנים נפצעו והיה ברור שהגל כבר לא יקום הוא הציע לפוצץ את המטען על גבו, אך נורה בטרם הספיק לממש את התכנית. מקרה שני הוא סיפורו של "פילון" מפקד מחלקה בכוח הריתוק שבעת הקרב העדיף להשאר עם חייליו הפצועים, במקום לסגת עם האנשים הבריאים במחלקה, ובסופו של דבר ירה בעצמו ובחייליו לפני שהחיילים הערבים מצאו אותם. המקרה השלישי קשור לאופן שבו מצאו את ההרוגים לאחר שהמצודה נכבשה. בניסיון הפריצה מתו 22 לוחמים, רובם שכבו בזוגות, פצוע ולידו חייל\ חובש שניסה לעזור לו. למעשה הרצון לעזור לפצועים הוא אחת הסיבות לכמות ההרוגים הגדולה. הגילוי הזה הוביל את חיים גורי לכתוב את שיר הרעות.

 

הניסיון השלישי בו נכבשה המצודה החל ב-15 במאי יום לאחר הכרזת המדינה והסתיים יומיים אחר כך. מכיוון שב-15 במאי הכריזו צבאות ערב על פלישה לישראל, החשיבות של כיבוש המצודה קיבלה עדיפות ראשונה. תכנית הפעולה היתה לבצע את הפריצה מצד דרום על ידי חבלנים שיפוצצו פרצה במצודה. באותו זמן יחידת הרגמים תמטיר אש מתותחי 20 מ"מ על המצודה. אחד הרגמים היחידה היה דוד צבי. בחסות ירי המרגמות שתי כיתות יפרצו לבניין ויכבשו אותו.

 

ב-15 במאי בשעת השין הרגמים פתחו בהרעשה שבחסותה הגיע כוח הפריצה על המצודה, רק כדי לגלות שהערבים הקיפו את המצודה ב-12 שורות של גדרות תיל. הדרך היחידה לפרוץ את כל הגדרות היתה להשתמש בחומר הנפץ שיועד לפיצוץ המצודה. לאחר הפיצוץ לא נותר לכוח חומר נפץ ואש נפתחה עליו. הכוח נסוג למקום מסתור. תכנית הפעולה השתנתה, כבר לא ניתן היה לפרוץ למצודה באותו לילה. יגאל אלון הזעיק את מפקד טייסת הגליל משב פלד, וגיבש תכנית על פיה מטוס של חיל האויר ישתתף בהתקפה על ידי המטרת חומר נפץ על המצודה. זו היתה ההתקפה המשולבת הראשונה בתולדות צה"ל.

 

המתקפה החלה שוב בהרעשה של דוד צבי יחד עם חבריו הרגמים, לאחר מכן הגיע המטוס, המטילן זרק את הפצצות ביד. בהתחלה פצצות תאורה, ולאחר מכן את החומר נפץ שנועד לפרוץ את המצודה. לאחר מכן הגיע כוח הפריצה, הפעיל מטען, ואחר ירה פגז נגד טנקים שביקע את קיר המצודה. הדי הפצצות גרמו לפאניקה מקרב המגינים, ובבוקר כאשר נכנסו לוחמי הפלמ"ח למצודה הם מצאו אותה נטושה.