מושב שילת הוקם על קו הגבול הירוק כדי להבטיח את הגבול של המדינה אל מול המדינה הירדנית ששלטה בשטחי הגדה באותה עת. הקרבה לגבול (גדר המושב הייתה למעשה קו הגבול) גרמה לבעיות ביטחוניות ונאלצנו להסתובב יום יום עם נשק. את הדירה המרווחת מהעיר החלפנו במבנה יביל. כל מקימי המושב גרו כמונו במבנים היבילים עד שבתי הקבע יבנו. המבנים היבילים הפכו להיות המרכז של המושב. משם הכל התחיל, כל פעם שזוג צעיר צריך מקום מגורים הוא נכנס לרשימת המתנה למגורים במבנים היבילים. כך הפכו אותם מבנים למנוע הצמיחה של המושב. למרות הנוסטלגיה והתפקיד החשוב שהמבנים ממלאים בחחי המושב, עומד מולם צו פינוי של מנהל מקרקעי ישראל, בבחינת "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת".

גרנו בבית היביל אני אשתי ושלושת ילדינו. בדמיוננו כבר תכננו את בית הקבע שלנו. בהגרלת המגרשים של המושב משפחתינו זכתה במקום הראשון. כך יכולתי לבחור את הבית במקום היפה ביותר במושב, ואחד היפים בארץ. הבית יועד להבנות בקצה המושב, במקום המשקיף על נחל מודיעין. את הבית העירוני המרווח מכרתי, את הכסף העברתי לקבלן שיבנה את ביתנו. רצה הגורל והעסקה נעשתה באמצע שנות השמונים, קצת לפני שהבורסה התמוטטה ורבים וטובים הפסידו את כל כספם. בין אותם רבים וטובים היה גם הקבלן של הבית שלנו. כך נעלמו כל חסכונתינו כלא היו, ואיתם הבית המתוכנן.עזרתי אומץ ודפקתי בביתו של הקבלן. אמרתי לו "אני הפקדתי את כל חסכונותי בידייך שתבנה לי בית, אם לא תשלים את הבית למשפחתי לא יהיה איפה לגור". בזמן שדיברתי מדם ליבי, נכדו של הקבלן ירד במדרגות. הקבלן קרא לנכד וחיבקו, תוך שהוא פונה אלי "אני נשבע לך בחיים של הנכד שלי שאני אסיים את הבניין". הקבלן עמד בדיבורו. ללא תקציב הוא עבד על הבית תשע שנים תמימות, שסופן עזבנו סוף סוף את המבנים היבילים ועברנו לבית הקבע.