top of page

אלקטרוניקה

image.png

לגלות ארץ חדשה

התמזל מזלי לעבוד בתחום האלקטרוניקה. אלקטרוניקה מעשית משמעה: שליטה בזרם האלקטרוני במעגל חשמלי. כביכול דבר פשוט, אבל האלקטורניקה היתה אחת המהפכות של המאה הקודמת. בשנת 1947 הומצא המוליך למחצה הראשון. המוליך למחצה איפשר שליטה מדוייקת יותר בזרם האלקטרוני. במהלך השנים המוליך למחצה התכווץ במהירות. כתוצאה מכך אפשר היה היה לדחוס על שטח קטן המון רכיבים אלקטרוניים. זה הרקע למהפכה השנייה בתחום האלקטורינקה, המעבר לשפה דיגיטלית. היכולות ליצור תהליכים מורכבים ואפילו לשמור מידע על בסיס ההבדל בין אפס לאחד (יש או אין זרם). כל אלו איפשרו לייצר מערכות ניווט, מערכות תקשורת, מכשירי רפואה מתקדמים ואין ספור המצאות ששינו את פני האנושות. הרגשתי שהאלקטרוניקה היא כמו ארץ חדשה, עם אפשרויות בלתי מוגבלות ואני חלק מהמשלחת שמגלה את הארץ הזו.

ללכת בדרכי אבי

אפשר לומר שאת החיבה לתחום הטכני ירשתי מאבי. אבי היה מהנדס בכיר בבולגריה בתחום החשמל. כמה שנים לאחר שעלינו לארץ, והשתכנו כמו מרבית הבולגרים ביפו, נפתח התיכון המקצועי הראשון בנתניה - תיכון אורט. אבא נבחר להיות אחראי על מגמת החשמל בבית הספר החדש. המשפחה כמעט עברה לנתניה, אבל מרפאת השיניים של אמא, ומעגל הלקוחות שלה השאירה אותנו ביפו מוקפים בחום הבולגרי.

 

אבא היה מורה מאוד קפדן. הוא היה מודל לחיקוי עבורי. כשהגעתי לגיל 12 רציתי גם אני לעשות מה שהוא עושה. ביקשתי ממנו לעבור על המבחנים. אבא כנראה שמח על ההתעניינות שלי בתחום החשמל. הוא איפשר לי לבדוק את השאלות ולסמן האם הן נכונות או שגויות, אבל הוא אסר עלי לתת ציון לתלמידים, זו היתה אחריותו הבלעדית. במהלך בדיקת המבחנים החל עימות ביני לבין אבא. היו תלמידים שענו נכון על כל השאלות, אבל אבא נתן להם רק ציון 90. תלמידים שעשו טעות קטנה קיבלו רק שמונים. אמרתי לו "אבא, הם ענו על כל השאלות נכון, למה אתה נותן להם ציון נמוך". אבא הביט בי וענה "כדי שהם לא ירימו את האף". רק לאחר שנים הבנתי את מה שאבא ניסה לומר לי. שהצניעות היא תכונה מאוד חשובה ביותר בשביל להיות מהנדס, בעצם היא תכונה חשובה בשביל להיות בן אדם.

הארבעים הראשונים

בשנות החמישים לא היה בית ספר תיכון, התלמידים למדו עד כיתה ח' ואחר כך יצאו לעבוד. כשאני הגעתי לכיתה ח' הוקם בית ספר התיכון הראשון ביפו. התיכון היה צר מלהכיל את כל הנערים ביפו. כדי לקבוע מי ילמד בתיכון נעשתה בחינה, וחמשת המצטיינים בכל כיתה התקבלו לתיכון. אני התקבלתי למחזור הראשון של התיכון יחד עם עוד 79 נערים. כעבור 3 שנים הייתי חלק מארבעים התלמידים שהצליחו לסיים את התיכון. 

יצחק.png
WhatsApp Image 2024-07-27 at 11.21.08 AM (3).jpeg

תקופת הצבא

image.png

הויכוח עם אבי

במקביל לתיכון הייתי בתנועת נוער. כמו מרבית תנועות הנוער באותה עת גם התנועה שלי האמינה בהגשמה על ידי התיישבות חקלאית. לקראת הגיוס עמדתי להצטרף לחברי לתנועה לגרעין נח"ל, שהיה אמור להקים ישוב חדש: נחל עוז. לאבא שלי היו תוכניות אחרות, הוא לא הסכים שאבזבז את חיי כאיכר. הוא לחץ עלי ללכת לחיל בו אוכל להביא לידי ביטוי את הכישורים הטכניים שלי. בויכוח הסוער שהתנהל ביננו הוא אפילו איים שאם אלך לקיבוץ אני אפסיק להיות בן שלו. האיום הזה גרם לי רק להיות יותר קשוח בעמדתי. אבי הביט בבנו העקשן ובנה טיעון מנצח: אם תלמד ויהיו לך כישורים טכניים תוכל להועיל הרבה יותר לקיבוץ מאשר כאיכר פשוט. הטיעון הזה הצליח להמיס את ההתנגדות שלי, ובתהליך הגיוס ביקשתי להצטרף לחיל האלחוט (שבחייל האוויר).

 

כ-11 חודשים ערך הקורס הטכני בחיל האוויר. התמזל מזלי ובדיוק בשנים שאני התגייסתי חיל האויר עבר למכשור מתקדם ששילב אלקטרוניקה במערכות הקשר והניווט. כך גיליתי את אחת האהבות הגדולות של חיי - האלקטרוניקה. כל מי שעסק בתעופה יודע שמדובר על עיסוק עם משמעת קפדנית. מספיק שבורג קטן לא יהיה מוברג עד הסוף כדי שמטוס יתרסק. מצד שני לצבא הישראלי יש מסורת של אילתור, של למצוא פתרונות יצירתיים במקום שאין פתרון מובנה. בין שתי העולמות הללו היינו צריכים לנווט ומדי פעם הצלחנו למצוא פתרון יצירתי. דוגמה לכך היא הדרך שמצאנו להפחית את הרעשים בקשר. כאשר הציוד היה לח היו נכנסים בקשר כל מני רעשים. הפתרון שמצאנו היה לנתק את כבל ההארכה שחיבר את המטוס לקרקע. כך הצלחנו להעלים את הראשים. 

Ezer_Weizman_8.jpg

ויצמן במטוס "הספיט השחור", ששימש מטוסו האישי בעת שירותו בצה"ל.

מאת דובר צה"ל, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=92430027

להמשיך לדפוק

אחת הדרכים של הצבא להתמודד עם תאונות טכניות במטוסים היא "שבועת הטכנאי", שבועה שבה הטכנאי מעמיד את היושר האישית ואת בטיחות הטיסה מעל לכל גורם אחר. לא משנה מה יהיו הנסיבות הוא לא יאפשר למטוס שאינו תקין במאת האחוזים להמריא מהקרקע. מהצד השני לא פעם יש נסיבות דחופות שבהם חשוב שהמטוס ימריא בזמן. יום אחד קראו לי למטוס. המטוס כבר היה מונע ועמד להמריא. במטוס ישב הטייס עזר וייצמן - באותם ימים אחד מבכירי חיל האויר (לימים מפקד החיל ואף נשיא המדינה). עזר קרא לי להתקרב. קרבתי את האוזן שלי לפה שלו כדי לשמוע מה שהוא אומר בתוך הרעש. עזר טען שיש בעיות עם הקשר, שמידי פעם יש ניתוקים, ורק כשהוא דופק על המכשיר הקשר חוזר. הבטתי  במטוס המונע. התלבטתי אם לעצור את הטיסה, ובסוף עניתי: "אם כאשר אתה דופק הבעייה נפתרת, תמשיך לדפוק". במשך שנים התגלגלה הבדיחה בחיל האויר על הטכנאי שאמר לעזר וייצמן להמשיך לדפוק.

לימודים בשווייץ

לאחר השירות הצבאי עמדתי בפני צומת דרכים. לרשת אורט היו חסרים מורים לאלקטרוניקה. על מנת לגייס מורים הם החליטו להוציא משלחת ללימודים בשוויץ. מי שהתקבל למשלחת היה צריך להבטיח לעבוד ברשת אורט מספר שנים בתור מורה. מצד שני החלום של כל מהנדס בפוטנציה באותם ימים היה להגיע לטכניון. הביקוש ללימודים בטכניון עלה על ההיצע. לאחר בחינות הקבלה הקשות רק אחד מתוך שמונה עשר מועמדים היה מתקבל. אני עשיתי את המבדקים לטכניון והמתנתי לתוצאות. מנגד תאריך היציאה לשוויץ התקרב. כמה שבועות לאחר היציאה המתוכננת לשוויץ ייתקים שלב המיונים הבא לקבלה לטכניון. המוח שלי עבד שעות נוספות, האם ללכת על הציפור האחת שביד?

החיים המתוקים

בגיל 23 עברתי לשוויץ לצורך לימודי הנדסה מעשית כחלק ממשלחת להכשרת מורים לרשת אורט. המעבר מהארץ הלחוצה והנוקשה לאירופה הליברלית והמשוחררת השפיע עלי. בהדרגה עזבתי את חדרי הלימודים לטובת אולמות הנשפים, את הספרים החלפתי ביין, ואת המרצים חמורי הסבר בנשים יפות. חייתי כמו שאומרים את הדולצ'ה ויטה, וככל שהחיים היו יותר מתוקים כך הצלחתי בלימודים ירדה בהתאמה. בשנה הרביעית ניהלתי מספר מערכות יחסים עם נשים במקביל, והציונים היו גרועים כל כך עד שהבנתי שאת התואר בשוויץ כבר לא אסיים. ההכרה הזו לא היתה פשוטה: הכרתי שבמו ידי נכשלתי, שבמו ידי קלקלתי לי את החיים, שבמו ידי אכזבתי את הורי. לא יכולתי לשאת את החיים המתוקים, החלטתי לחזור הביתה לפני הזמן בכל מקרה לא היה הרבה טעם שאשאר כי היה ברור שאת התואר כבר לא אסיים. ברגעים הקשים הללו קיבלתי החלטה. אני אתעשת, אני אעשה כל מאמץ ואשלים את תואר המהנדס, אני אחזור לחיות בצורת חיים שתגרום להורי להתגאות בי.

WhatsApp Image 2024-07-27 at 10.30.37 AM.jpeg
WhatsApp Image 2024-07-27 at 10.30.36 AM.jpeg

החזרה לדרך הטובה

WhatsApp Image 2024-07-27 at 11.22.17 AM (1).jpeg

 החזרה לארץ לא היתה פשוטה. ידעתי שאכזבתי את הורי, אבל הם מצידם לא אמרו דבר. ההחלטה לעשות את השינוי היתה יותר פשוטה במוח מאשר במציאות. המסיבות והנשים בילבלו אותי והסיטו אותי מהדרך הטובה. נדרשה עוד מסיבה אחת, עוד אישה אחת כדי להחזיר אותי לדרך הטובה. ראש השנה האזרחית הגיעה. ידידה שלי הזמינה אותי למסיבת סילבסטר. אחיה של אותה ידידה היה נשוי ליהודיה מדרום אפריקה. הסעתי אותם במכונית למסיבה. התברר שמרבית המשתתפים במסיבה היו יהודים מדרום אפריקה. כל שיחות הסלון התנהלו באנגלית. הרגשתי כמו זר במסיבה. בשמחה הייתי חותך הביתה, אבל לא היה לי נעים, הרי אני הנהג. בשעה אחת עשרה וחצי הכל השתנה כשמרים נכנסה. 

מרים היתה עולה חדשה מדרום אפריקה, שהגיעה לארץ ללא משפחתה. היא עבדה בבנק. סוף השנה האזרחית אילץ את עובדי הבנק לעבוד עד מאוחר לסיים את דוחות סוף השנה. מרים סיימה את עבודתה רק ב-11 בערב. מראש היא לא התכוונה להגיע למסיבה. ידידתה הזמינה אותה בחברמניות ישראלית מגושמת: "אם יבוא לך תגיעי למסיבה". איזו מין הזמנה מעליבה זו. מרים החליטה לא ללכת! אולם באותו הבוקר התעוררה לפתע עם תחושה חזקה שעליה ללכת למסיבה - כי תפגוש שם מישהו!

הריקוד האחרון

​שעה אחת עשרה וחצי במסיבת הסילבסטר, היא שעה "גורלית", עוד מחצית השעה המחוג יורה על השעה 12, השנה תתחלף, וזוגות מאוהבים ינשקו אחד את השני. כאשר מרים נכנסה למסיבה, נדמה שכל הכוכבים הסתדרו. מרגע שראיתי אותה היה לי ברור שזהו האדם שאיתו אבלה במשך שארית חיי. כעבור מחצית השעה השנה התחלפה, מרים ואני מצאנו אחד את השני ו"הוואלס שלנו נשמך לנצח". החיבור למריים החזיר אותי גם אל הדרך הטובה.

את התואר המיוחל השלמתי בקורסי ערב, כשבמשך היום עבדתי כטכנאי אלקטרוניקה. צחוק הגורל הוא שלמדתי בקורסי ערב בשלוחה של הטכניון, והתואר שניתן לי הוא למעשה תואר של הטכניון. במשך שלוש שנים למדתי בקורסי ערב עד שקיבלתי את ההסמכה. אבי הספיק לראות אותי מסיים את הלימודים, אבל הוא נפטר באופן פתאומי קצת לפני הטקס בו חילקו לי את התעודה.

הצטלבות חזונות

לאחר לימודי ועד הפרישה לגמלאות עבדתי במספר חברות ביניהן תדיראן ותדיראן תקשורת. עד מהרה גיליתי שהתחום בו אני מצטיין הוא בקרת איכות. מערכות אלקטרוניות מתקדמות בנויות מהרבה מאוד רכיבים ואם יש כשל באחד מהם המערכת לא תפעל כראוי. במסגרת עבודתי תכננתי מערכי בדיקה שוידאו שכל מוצר שיוצא לשוק יעבוד כמו שצריך. באותם שנים כל חברת אלקטרוניקה החזיקה מעבדת בדיקות. כל מעבדה שכזו עלתה לחברה כסף רב. פתאום הבזיק בי רעיון, לבנות מעבדה ארצית שתתן מענה לחברות אלקטרוניקה ברחבי הארץ. ​חלום בסדר גודל של מעבדה ארצית לבדיקות אלקטרוניות דורש נחישות התמדה אמונה בדרך והמון המון סבלנות. יש צורך בהקמת מפעל, באין סוף אישורים בירוקרטיים, בהשגת משקיעים כדי לגייס את הכסף למימוש החזון. החזון שלי הצטלב עם חזון אחר. בשנת 1975 חבורה של יוצאי צבא החליטו להקים מושב ייחודי. להבדיל מכלל המושבים עד אותה עת שהתבססו על חקלאות, אותם יזמים רצו להקים מושב שיתבסס על תעשיה.

המפעל שלי

במעבר למושב התפטרתי מעבודתי בתדיראן  והקמתי מפעל עצמאי. עדיין לא יכולתי להקים את המעבדה הארצית שחלמתי עליה, כי לא היה לי את המימון הדרוש. בינתיים הקמתי מפעל צנוע עם שני עובדים. ביצענו עבודות כקבלן משנה עבור חברה לקוצבי מים. אנחנו ייצרנו עבורם את המעגל האלקטרוני של הברז החשמלי. העבודה באלקטרוניקה נתנה לי אפשרות לפתח המצאות שגם אותם ייצרנו. 

השנאי

רעיון אחד שלי שהתחלנו לייצר במפעל קשור לשנאי. במידה רבה השנאי הוא הפתח הצר בין עולם החשמל לעולם האלקטרוני. מערכת החשמל הארצית עובדת עם זרם חילופין בזמן שאלקטוקוניקה עובדת עם זרם ישר, מערכת החשמל הארצית עובדת עם מתח גבוה, בזמן שמערכות אלקטרוניות עובדות עם מתח נמוך. לכן בין השקע החשמלי למערכת האלקטרונית נמצא שנאי שמיישר את הזרם ומפחית את המתח שלו. לעיתים יש תנודות במערכת החשמל הארצית, תנודות שכאלו עלולות לשרוף את השנאי במקרה הטוב או את המערכת האלקטרונית במקרה הפחות טוב. כך עלה לי הרעיון להוסיף לפני השנאי מייצב זרם. האתגר הראשי היה כיצד להכניס את השנאי והמייצב לאותה קופסה, ברגע שהבעיה נפתרה היה ביקוש גדול למוצר.

 

הדיילת האלקטרונית

רעיון נוסף שלי שייצרנו אצלנו במפעל - דיילת אלקטרונית. הרעיון היה שהקלטה של פרסומת אלקטרונית תחליף את הדיילים בסופר ותעודד במקומם את הלקוחות לרכוש מוצרים. את אב הטיפוס מיקמנו מול מדפי הקוקה קולה. על הרצפה היה מונח שטיח שמחובר בחוט חשמל לרמקול. ברגע שלקוח פסע על השטיח הופעלה קריינות בשבח "טעם החיים". הרעיון נראה מבטיח ורשת גדולה התעניינה במוצר. לאחר מספר ימים המערכת משום מה הפסיקה לעבוד. בדקנו את הרכיבים ולא מצאנו בהם שום פגם. לבסוף גילנו שיש נתק בחוט החשמל. החוט חובר והמערכת חזרה לפעול, לא עבר יום אחד והתקלה האלקטרונית חזרה. ניסינו להחליף את חוט החשמל בחוט יותר איכותי ועדיין אחרי פרק זמן קצר החוט נקרע באורך מסתורי. לאחר בדיקה מדוקדקת התגלה מקור הבעיה. לא רחוק ממדפי הקוקה קולה היתה הקצביה. זוג הקצבים הגברתנים, לא יכלו לסבול את הטרטור של הדיילת האלקטרונית. בכל פעם שמישהו דרך על השטיח, אז הם לקחו את סכין הקצבים האימתנית שלהם ובאיבחה אחת חיסלו את חזון הדיילת האוטומטית.

על הצלחה וכשלון

במפעל שלי נעשו פרויקטים שונים, אבל מעולם לא שכחתי את החזון הגדול, להקים מעבדת אלקטרוניקה ארצית. מעל לעשור עבדתי על הפרויקט, להשיג אישורים, למצוא לקוחות למצוא גוף מממן. שנות התשעים הגיעו, וסוף סוף התגלה האור בקצה המנהרה, והמעבדה כבר עמדה לקום. לפעמים האדם מתכנן ואלוהים צוחק. ההתקדמות הטכנולוגית המהירה בתחום האלקטרוניקה שינתה לגמרי את שוק הרכיבים. ראשית הרכיבים הפכו להרבה יותר אמינים. אם עשור קודם מכל מאה רכיבים אלקטרונים לפחות בחמישים נמצא כשל, בשנות התשעים כמעט כל הרכיבים האלקטרוניים היו תקינים. מעבר לכך הרכיבים האלקטרוניים נהיו הרבה יותר זולים. במקום לתקן רכיב היה הרבה יותר זול להחליף אותו. במציאות הזו כבר לא היה הגיון כלכלי להקמת מעבדה אלקטרונית ארצית. הסתכלתי על החזון שהיה לי, על המאמצים שהשקעתי מעל לעשור שבסוף לא נשאו פרי, ולא יכולתי להימנע מהמחשבה, שאם היתה לי הזדמנות נוספת הייתי חוזר על אותו ניסיון, כי אפילו אם נכשלים מדי פעם, עדיף לעשות ולהיכשל מאשר לא לנסות.

054-5900848
שימור זיכרונות אישיים
logo-blue-NoBG.png
bottom of page