בולגריה - בית אבי
שמי יעקב, ג'קו בבולגרית על שם סבי יעקב. אבי נקרא יצחק (איזידור), וכך אנו מתגלגלים מיצחק ליעקב ומיעקב ליצחק עד קץ הדורות. אישתו של סבא יעקב נקראה מזל. הם גרו בעיר הנמל הצפונית רוסה השוכנת על גדות הדנובה סמוך לגבול הרומני. כך יצא שבמשפחה הבולגרית שלנו יש גם פלג רומני.
סבא יעקב עסק במסחר. מלבד אבי יצחק, היו להם עוד שני ילדים בן ובת. האח טבע בדנובה. מותו של האח הותיר משקע כבד בליבו של אבי למשך כל חייו. האחות הקטנה אסטרה סבלה ממוגבליות. לאחר שהורי התחתנו ואני ואחותי נולדנו, אסטרה הפכה להיות חלק מהמשפחה שלנו. היא חייה איתנו כמו אחות גדולה.
אבי הצטיין בלימודיו, לאחר שסיים את לימודי התיכון הוא עזב את בולגרי ועבר לאיטליה כדי ללמוד הנדסת חשמל. לאחר לימדיו הוא הוא נשאר באיטליה 16 שנה. באיטליה עבד בחברת ג'נרל אלקטריק. בשנות השלושים ראש הממשלה הפשיסטי של איטליה בניטו מוסוליני, התחבר עם השכן מצפון - אדולף היטלר. בהדרגה איטליה החלה להפוך לאנטישמית. בשנות השלושים המאוחרות אבא הבין שמסוכן להיות יהודי באיטליה, ושם פעמיו חזרה לבולגריה.
בולגריה בית אימי
מטמון המטפחות
ההורים של אמי גרו בעיר הבירה סופיה. כבת סופיה גאה, סבתי נשאה את השם סופי. בעלה סבא רחמים שמעוני, גויס כמו יהודים רבים בבולגריה לשרת בצבא בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא הותיר את סופי לבדה עם 4 ילדים קטנים, ובית דפוס קטן שעד למלחמה נוהל על ידו.
סיפורה של סבתי סופי מזכיר במידה רבה את הסיפור הלא מסופר של נשים בזמן מלחמה, שנותרו לבד, לגדל את הילדים ולנסות לפרנס את המשפחה, בזמן שבעליהן בחזית. סופי בעלת התושיה פנתה למכרז ממשלתי להדפסת גלויות דואר עבור החיילים בחזית. למרבה הפלא היא הצליחה לזכות במכרז. החוזה עם הממשלה היה קרן הצלה. סופי התנהלה בחסכנות וביעלות. היא הצליחה לדאוג לפרנסת המשפחה ואפילו נשאר עודף. מדי שבוע היא הייתה צוררת את העודף בתוך מטפחת, ומחביאה מתחת למזרן.
כאשר הסתיימה מלחמה העולם הראשונה ורחמים סבי, שב הביתה כחוש ועייף, הוא הביט אל סופי בעצב. המלחמה כילתה את כוחותיו. כבר לא נותר לו כוח להתחיל הכל מהתחלה. איזה עתיד הולך להיום להם? סופי לקחה אותו לחדר השינה, הרימה את המזרון וחשפה את מטמון המטפחות. בזכות אותו מטמון קנו בני הזוג בית דפוס חדש בבניין בן ארבע קומות. לימים כל אחד מבני משפחת שמעוני יקבל קומה בבית הדפוס. גם משפחתי שלי גרה באחת הקומות.
הסנונית הראשונה
לאחר סיום התיכון אימי אלזה ביקשה מהוריה בקשה יוצאת דופן. היא רצתה ללמוד רפואת שיניים בצרפת. הרעיון שבת תצא ללימודים אוניברסיטאיים, קל וחומר לימודי רפואה, קל וחומר בארץ זרה, הייה מאוד מאוד חריג באותם ימים. אבל לאימי היה כוח שכנוע, וסבא שלי היה אדם רחב אופקים. כך קרה שאימי יצאה ללימודי רפואת שיניים באוניברסיטה הידועה בשטרסבורג. לימים יצאו ממשפחתנו לא מעט רופאים, אבל אימי בנחישותה היתה הסנונית הראשונה.
אופטימיות חסרת תקנה
לאחר לימודיה אימי חזרה לעיר סופיה, והקימה מרפאה פרטית לרפואת שיניים. איש לא יודע כיצד היא נפגשה עם מהנדס החשמל יצחק אשכנזי, אבל כנראה שהוא שבה את ליבה. ההורים שלי היו אופטימיסטים חסרי תקנה, זו כנראה הסיבה שהם החליטו להתחתן ולתכנן עתיד משותף דווקא בשנת 1939 השנה בה פרצה מלחמת העולם השנייה שהקדירה את השמיים עבור יהודי אירופה. לאחר החתונה אבי ואימי קיבלו קומה מעל בית הדפוס. אבי החל לעבוד כמהנדס חשמל במשרד התחבורה הבולגרי. שנה לאחר מכן הם הביאו אותי לעולם, בשעה שאני למדתי לזחול, צללים כבדים נרקמו מאחורי גבי ואיימו על שלומם של יהודי בולגריה ואירופה בכלל.
.jpeg)
בולגריה מלחמת העולם השנייה
הפוליטיקה של ארצות הבלקן היתה תמיד סבוכה. מלך בולגריה השקיע את מירב מרצו בהישרדות פוליטית. כשרוחות המלחמה החלו לנשב באירופה הוא ניסה להלך בין הטיפות, כדי שלא להינזק משום צד. המלך היה קשור קשר משפחתי עם בית המלוכה הגרמני ועם בית המלוכה האיטלקי. נוסף על כך היטלר הבטיח לו את מקדוניה ותרקיה שנקרעו מבולגריה במלחמת העולם הראשונה. מצד שני המלך זכר את אותה מלחמה, שבה הוא שם את הז'יטונים שלו על אותה גרמניה, הימור שגרם לו להפסיד את מקדוניה וחבלי ארץ נוספים. לכן הוא השתדל ככל יכולתו לשמור על בולגריה ניטראלית. החזות הניטראלית הופרה כאשר המלך מינה ב-1940 ממשלה אנטישמית בראשות בוגדאן פילוב כראש ממשלה ופטר גברובסקי כשר הפנים. שנה לאחר מכן אישר הפרלמנט הבולגרי את חוק הגנת האומה: העתק של חוקי נירנברג הגרמניים. קצת לאחר מכן הבולגרים הפכו לבעלי ברית רשמיים של מדינות הציר. בהתאם לחוקה החדשה כל הגברים היהודים מעל לגיל 20 גויסו לעבודות כפייה. בין אותם גברים גוייס גם יצחק אשכנזי אבי. כך נעלם אבי מהבית בטרם הספקתי להכירו.
הרכבות חזרו ריקות
הגיוס של הגברים לא הספיק לנאצים. מאחורי הקלעים נרקמה תוכנית לשלוח את יהודי בולגריה למחנות השמדה. ב-1943 כינסו אותנו בסופיה הבירה. למקום נשלחו רכבות רבות. אני זוכר שטיילתי עם אימי וראינו את שלל הרכבות המגיעות. שאלתי את אמא "בשביל מה כל הרכבות הללו?" ואמא ענתה שברכבות הללו יקחו אותנו לטיולים. בעקבות לחץ כבד שניהלו ראשי הקהילות, בעזרת הפרלמנט הבולגרי, ובסיוע הכנסיה והקרדינל הראשי הגזירה בוטלה. השמועות אמרו שאפילו המלך התנגד לגירוש היהודים. בזמן שהרכבות עשו דרכן לסופיה המלך נפגש עם היטלר. איש לא יודע על מה הם דיברו, אבל קצת אחרי המפגש המלך חלה ומת, השמועות גרסו שהוא הורעל. הרכבות מסופיה חזרו ריקות, אני הייתי קטן והדברים הללו התרחשו מאחורי גבי. אני משער שהאמנתי לסיפורה של אימי על הטיולים, וליבי נחמץ כאשר הרכבות עזבו בלעדינו. רק מאוחר יותר הבנתי מה היתה תכליתן של אותן רכבות.
לימים נודע לי שכדי להציל את יהודי בולגריה, הפרלמנט הבולגרי הקריב את יהדות מקדוניה ותראקיה. בשל הקשר עם הנאצים מקדוניה ותראקיה סופחו לבולגריה. אצלם הרכבות לא חזרו ריקות, הם חזרו עמוסות יהודים ישר למחנה ההשמדה טרבלינקה. למרות שהייתי רק בן שלוש ולא הייתה לי שום השפעה על הדברים. כמו בולגרים רבים, אני חש שהחיים שלי הושגו גם בגלל מותם של אחינו ממקדוניה.
החיים בכפר
כמה חודשים לאחר שהרכבות חזרו לגרמניה ריקות, החליטה הממשלה לגרש את יהודי סופיה לכפרים. אולי הם עשו זאת כניסיון להראות לנאצים מגרמניה שהם עדיין בעלי ברית אנטישמים נאנמנים, אולי כדי לחנך את היהודים מחדש על ידי עבודה חקלאית, ואולי היה זה ניסיון לשים יד על הרכוש היהודי. בכל אופן, אני ואימי הועברנו לכפר קיוסטנדיל. עד מהרה גילו הכפריים שאימי היא רופאת שיניים. הם אילתרו עבורה מרפאה, ומצבנו היה טוב למדי. בשבילי ילד בן שלוש המעבר לכפר היה חוויה נפלאה. חגגתי את החיים בין הפרות החמורים והתרנגולות. באותו הזמן רוחות המלחמה החלו לשנות כיוון. הנאצים החלו לחוות מפלות בחזית הרוסית. חוש ההישרדות המפותח של הממשלה הבולגרית היה ער לשינוי. הדבר ניכר בין היתר בהגמשת המדיניות כלפי היהודים. באמצע שנת 1944 בוטל החוק האנטישמי להגנת האומה. כחודש לאחר מכן בוצעה הפיכה ואת הממשלה האנטישמית החליפה ממשלה שעלתה בתמיכת הצבא האדום. גם עבודות הכפייה נפסקו סוף סוף ואבא חזר הביתה. אמא הסתכלה באיש הצנום שבפתח ובקושי הכירה אותו.
לפני העליה לארץ
עולם ישן עדי היסוד נחריבה
ב-1946 קמה בבולגריה בחסות הרוסים ממשלה קומינסטית. עבור חלק גדול מהבולגרים הקומוניזם סימן תקווה, אחד הדברים שהממשל החדש עשה הוא להלאים את הרכוש של בעלי האמצעים. כך שנה אחרי המלחמה שוב נלקח ממשפחתנו מפעל הדפוס ובניין ארבע הקומות. הדירה שעברנו אליה היתה דירה צנועה בהרבה מהדירה המרווחת שהתרגלנו אליה. בשנים שאחרי המלחמה בולגריה היתה בתנופת פיתוח. אבא חזר למשרתו מלפני המלחמה כמהנדס במשרד התחבורה. אמא פתחה שוב קליניקה פרטית לרפואת שיניים. אמנם היה מחסור אחרי המלחמה, אבל המצב הלך והשתפר. בגן הילדים לימדו אותנו להאמין שאנחנו ברי מזל שחיים בגן העדן הקומוניסטי. אני הייתי ילד טוב והאמנתי במה שהגננות סיפרו לי.
ב-1948 מהדורות החדשות בבולגריה רעשו. מדינת ישראל קמה. אנחנו כמו כל יהודי בולגריה חזינו בפלא הזה ורצינו להיות חלק ממנו. המנהל של אבי שלא רצה שאבא יעזוב אמר לו: "למה לך לעזוב את בולגריה וללכת למדבר". אבא הרגיש קצת כמו בני ישראל שיצאו ממצרים: לא היה אכפת לו ללכת למדבר בשביל להגיע למדינת היהודים. ב-1949 באורח פלא הסכים המשטר הקומוניסטי לאפשר ליהודים לעלות לישראל. כנראה שהם לא האמינו שהיהודים ירצו לעזוב את גן העדן הקומינסטי. בפועל כל 50 אלף יהודי בולגריה החליטו לעלות בבת אחת.
"הפשע" שבגינו אבי נעצר
תאריך העליה התקרב. אבא החל לאגור לוחות עץ כדי לבנות ארגזים להעברת רכושנו לארץ. יום אחד בן הדוד ביקש רשות להשתמש בחלק מהלוחות. לאחר מספר בקשות אבי נעתר לבקשה. כאן עשה הדוד טעות פטאלית ומי שלא חי במדינה קומוניסטית לא יוכל להבין אותה: הבית של בן הדוד היה צר מלהכיל, ולכן הוא אכסן את הקרשים בבית העסק שלו. אותם הימים היו ימים של קיצוב, והממשלה הבולגרית נלחמה כל העת בשוק השחור (מכירות סחורה ללא פיקוח ממשלתי במחיר מופקע). המצאות העצים בבית העסק העלו את חשד השלטונות שבן הדוד עומד לספסר בקרשים. נפתחה חקירה ואבא נעצר. זה היה שבועות ספורים לפני העליה לארץ, וחששנו שבגלל ההסתבכות, לא נוכל לצאת מבולגריה. למזלו של אבי, המנהל שלו ממשרד התחבורה העיד לטובתו והנושא נפתר.
כיצד הברחנו את מרפאת השיניים של אמא
המשטר הקומוניסטי הציב לא מעט אתגרים. כל פעם נוסף חוק חדש שהגביל את החיים שלנו. לקראת היציאה לארץ המשטר בבולגריה חוקק חוק, שאסר להוציא מהמדינה כסף. הסיבה לכך הוא החשש שכאשר עשרות אלפי מהגרים יוצאיו את הכסף מהמדינה הכלכלה תקרוס. מצד שני ניתנה לנו אפשרות להוציא חפצים אישיים כמו ריהוט, בגדים, כלי מטבח וכדומה, אבל היתה מגבלה על כמות חפצים אישיים שכל אחד יכול להוציא. אמא מאוד רצתה להעביר את ציוד מרפאת השיניים שלה, אך החוקים הנוקשים מנעו זאת. מצאנו לכך פתרון יצירתי, דיברנו עם בני המשפחה המורחבת. הוחלט שהם יחלקו ביניהם את ציוד המרפאה: אחד קיבל מנוע, אחד את הכיסא, אחד את מקדחת השן ווכך הלאה. כך הצלחנו להוציא את מרפאת השיניים בחלקים. לימים המרפאה תורכב מחדש בעיר יפו.
.jpeg)
העליה לארץ
עלינו ביחד כל המשפחה המורחבת. באופן סימלי האוניה ששטנו עליה לארץ נקראה "בולגריה". כשהגענו גילינו שהארץ מלאה עד אפס מקום בעולים. לא היו בתים לשכן אותנו, ושלחו אותנו למחנה אוהלים ליד פרדס חנה. הימים היו ימי האביב, אבל עדיין היו ימי גשם. בוקר אחד בעקבות לילה עם מבול שוטף, הגשם הציף את האוהל שלנו. אחותי סימה נשברה. "די זה מספיק" היא אמרה, "בואו נחזור הביתה לבולגריה".
לדוד ג'קו בעלה של ויקי (אחותה של אימי) היה חוש לעסקים. אחרי מספר חודשים במחנה האוהלים הוא שכר את בית הספר אליאנס ביפו. בית הספר התפנה בעקבות בריחת הערבים במלחמת העצמאות. בבית הספר היו חמש כיתות. בחלל כל כיתה שוכנה משפחה. בשלוש מתוך חמשת הכיתות שוכנו קרובי משפחתנו. אבא ניצל את הקרשים מבולגריה שבהן ארזנו את החפצים. עתה הקרשים שימשו לקירות. חלל הכיתה, שהיה בגודל של חמש על חמש מטר, חולק על ידי הקרשים לארבעה חדרים. חדר אחד להורים, חדר אחד לנו הילדים, חדר אחד שימש כמרפאה הראשונה של אימי והחדר האחרון מטבח.
חלל הכיתה, שהיה בגודל של חמש על חמש מטר, חולק על ידי הקרשים (אותם קרשים שבגינם אסרו את אבי בבולגריה) לארבעה חדרים. חדר אחד להורים, חדר אחד לנו הילדים, חדר אחד שימש כמרפאה הראשונה של אימי והחדר האחרון מטבח.
התנאים באותם שנים לא היו קלים. כל הארץ הייתה תחת משטר צנע, והאוכל היה בהקצבה, אבל מעולם לא שמעתי את הורי מתלוננים.
הם ידעו שהם באו למדבר, הם ידעו שהם באו להקים מדינה, ולכן הם הבינו מראש שהחיים לא יהיו קלים. באופן מעורר השתהות חלק גדול מהעליה הבולגרית התקבץ ביפו, כך יכולנו להסתדר בגלות בבולגרית. מרפאת השיניים של אמא התחילה לקבץ סביבה מעגל לקוחות. הרקע של אבא כמהנדס חשמל גם כן עזר. עד מהרה הוא הצטרף לצוות ההוראה של אורט, ונשלח להקים את מגמת החשמל באורט נתניה. לתקופה מסויימת אפילו חשבנו לעבור לנתניה, אבל מעגל הלקוחות של מרפאת השיניים, ובמיוחד הסביבה הבולגרית הכריעה על הישארות ביפו.
המרפאה
אחרי כשנתיים שחיינו בכיתה המחולקת, עברנו לשיכון. דירת סוכנות קטנה בגודל 2.5 חדרים. הורי עבדו קשה. תוך מספר שנים הצלחנו לרכוש בדמי מפתח דירה יותר מרווחת לא רחוק. דירת הסוכנות הפכה להיות המרפאה של אמא. אמא נשארה באותה מרפאה למשך כל חייה. היא טיפלה בכל מי שנזקק לטיפול. כאשר הגיעו למרפאתה אנשים חסרי אמצעים היא נהגה לומר להם: "אין דבר תשלמו כשתוכלו". המרפאה היוותה לא רק עוגן כלכלי למשפחה, אלא גם עוגן של יציבות לאמא. לאחר שאבי נפטר במפתיע בגיל צעיר, אמא עזבה את הדירה המרווחת וחזרה לגור בדירת הסוכונות, בחדר שליד המרפאה. היא המשיכה לעבוד במרפאה עד יומה האחרון. אפילו בזמן השבעה הגיעו אנשים כדי לקבל טיפול שיניים, בתור שנקבע להם מראש.
לאחר מותה של אימי חזרתי למרפאה. כשהבטתי בציוד הרפואי חשבתי לעצמי מה אימי היתה רוצה שיקרה עם הציוד. היא בטוח היתה רוצה שהציוד ימשיך להעניק טיפול לשיניים. הבעיה היתה שהציוד היה מיושן, ולא התאים למרפאות השיניים החדישות. יום אחד הגיע לבדוק את הציוד רופא שיניים מכפר ערבי מרוחק. נזכרתי שרבים ממטופליה של אימי היו תושבי יפו הערבים. היא טיפלה בהם במסירות, לעיתים גם ללא תשלום. הרופא הערבי הסכים לקנות את הציוד במחיר סימלי. היתה בזה סגירת מעגל, תחושה שרוחה של אמא ממשיכה לטפל בבני אדם.
