משפחה
שנת 1967 נפתחה כהבטחה גדולה. מסיבת הסילווסטר - ראש השנה האזרחית, חיברה אותי עם מרים והסיטה אותי סוף סוף לדרך הטובה. מרים בת הזקונים במשפחה בת ארבעה אחים, עשתה מעשה - עלתה לבדה למדינה הקטנה שלנו מדרום אפריקה. כמו רוב העולים מדרום אפריקה היא שכרה דירה ב"מעון עולי דרום אפריקה".
לאחר מספר חודשים שהיינו ביחד, השמיים בארץ החלו להתקדר. ב-15 במאי החלו כוחות מצרים לזרום לסיני, ב-17 באפריל המצרים סגרו את מייצרי טיראן. ריח של מלחמה עמד באויר. בעקבות הפחד מהמלחמה, מעון עולי דרום אפריקה התרוקן מיושביו. נשארה בו רק נערה אחת - מרים שהחליטה לקשור את נפשה עם מדינת ישראל ואיתי. ב-16 לאוקטובר באותה שנה בגינה היפה של בית עולי דרום אפריקה ערכנו חתונה צנועה. מכיוון שהבית היה ריק מעוליו, הם הרשו לנו להמשיך לשכור במקום דירה בתנאי אחד - ברגע שיהיה לנו ילד אנו נצטרך לחפש מקום אחר.
חודשיים אחרי החתונה מרים כבר נכנסה להריון. חודש לאחר מכן אירע אסון. הצוללת אח"י דקר שהיתה בדרכה מבריטניה לישראל, טבעה מסיבה מסתורית. על הצוללת היו 69 אנשי צוות, ביניהם רן שמעון, בן דודי. האסון הכה אותנו בתדהמה. כשקיבלנו את הבשורה המרה - לפתע ידעתי מה יהיה השם של הילד שנובט בבטנה של של אשתי.
לידת רונית
סיפור הלידה מתחיל בהצגה בהיכל התרבות בתל אביב. על קולות השחקנים בבמה, עלתה לפתע קריאת כאב. הצירים של מרים החלו. נעזרנו בסדרנים שיפלסו לנו דרך בתוך הקהל. בקושי הצלחנו לאתר את המכונית שלנו ושעטנו אל בית החולים דג'אני ביפו. באותם ימים לא הרשו לבעלים להישאר לצד נשותיהם ההרות בבית החולים. לאחר שהבאתי את מרים השוער סגר אחרי את השער והותיר אותי בחוץ. הוא אמר לי לבוא מחר.
נסעתי לדירה שלנו בבת ים. הייתי חסר שקט, התחלתי ללכת ברחוב ואיך שהוא מצאתי את עצמי בבית הורי ביפו. בסביבות השעה 12 בלילה הגיעה לדירה אחותי הצעירה סימה מבילוי. היא הביטה בי בתימהון ושאלה "מה אתה עושה פה?". סיפרתי לה שאשתי עומדת ללדת הלילה. סימה מיד תפסה את הטלפון וחייגה לבית החולים. איך שהוא יצא שהטלפון הגיע לחדר היולדות, והאחות מצידו השני של הקו בישרה לה שבדיוק אשתי ילדה. כולנו התרגשנו. שמנו פעמנו לבית החולים לראות את הפעוט שנולד. השומר עצר אותנו בכניסה, ברשומות שלו לא הופיע בכלל שמה של אישתי. נאלצנו לחזור כלעומת שבאנו. השומר הצליח למנוע מאיתנו להיכנס, אבל שום דבר לא יכול היה לעצור את השמחה שלנו.
למחרת היום סוף נכנסנו לחדר הלידה. אותו חדר לידה ישמש את אישתי בלידתם של כל ילדנו. אבי הביט בילדה הקטנה. הרגשתי איך היצור הקטן ממלא את אבי אושר, נותן לו פיצוי על שנות חייו הקשות. נשאר העניין של השם. לאחר מותו של דודי רציתי לקרוא לבני רן. קרבתי את ראשי לבתי הקטנה ולחשתי לה ברוך "רונית".
שתי לוויות ולידה אחת
.jpeg)
הנישואין והלידה היו סימנים שהחיים מתחילים להסתדר עבורי בכיוון הנכון. למרים זה היה קצת יותר קשה. יצירת המשפחה שלה איתי, לוותה במרחק הרב מבני משפחתה שלה שגרו במרחק רב בדרום אפריקה. לקראת החתונה צ'רלי אביה של מרים הציע שנעשה טיול אצלם אחרי החתונה (שאותה הם יאלצו להפסיד בשל המרחק). לא יכולתי להסכים לעשות חתונה בלי אף אחד מבני משפחתה של מרים. לאחר בקשות והשתדלויות צ'רלי הגיע לחתונה ונשאר איתנו שלושה חודשים. פרק זמן זה היה משמעותי ונוצר חיבור חזק ביננו. כעבור 11 חודש הגיע אמה של מרים ללידה רוזי , לסייע בגידול הפעוטה. גם היא נשארה איתנו שלושה חודשים. החיים התחילו לחייך אלינו.
בתי רונית כבר גדלה והיתה בת שנה. ליוונו אותה בהתרגשות של הורים לילד ראשון. ההורים שלי גרו לא רחוק והיו שותפים מלאים בגידול הילדה. אבי עוד היה צעיר, אבל החלה לו בעיה של לחץ דם. יום אחד הוא הרגיש לא טוב, אבל התעקש ללכת ללמד. הוא חש מחויבות גדולה לתלמידים שלו. כשהגיע הערב המצב נעשה פחות טוב. התכוננתי לקחת אותו לקופת חולים למחרת בבוקר. באותו הלילה היה לו דום לב. הגיע צוות של אמבולנס, עשו לו החייאה. הם עבדו עליו במשך זמן רב, ובסוף הודיעו לאימי שהוא נפטר. אימי התעקשה שימשיכו לנסות. הפרמדיק הביט בה בחמלה ואמר - "את רופאה, אני לא צריך להסביר לך שזה נגמר". אימי הייתה רק בת שישים. הבטתי כיצד הצער ממלא אותה. יום אחד אמרתי לה: "את עדיין צעירה, את יכולה להמשיך את החיים". ובעצם מה שעמד מאחורי המילה הוא "את עדיין יכולה למצוא אהבה חדשה". אימי הביטה בי וענתה: "היתה לי אהבה אחת בחיים, אני לא צריכה יותר". מספר חודשים אחרי מותו של אבי, מרים שוב נכנסה להריון. קיוותי שהפעם זה יהיה בן זכר. שאוכל להמשיך את המסורת המשפחתית ולקרוא לא בשמו של אבי - יצחק.
שבעה חודשים לאחר מכן שוב קיבלנו בשורה מרה. רוזי אמה של מרים נפטרה. מרים היתה בחודש השביעי להריונה עם צחי, ולא יכלה לטוס להלוויה. מספר חודשיים לאחר מכן צחי נולד. אני כל הזמן אומר שאין הבדל בין בן לבת, אבל באותה שנה לאחר שאבי נפטר היתה משמעות מיוחדת לכך שנולד לנו דווקא בן. מישהו שיוכל לשאת את השם יצחק, מישהו שיוכל להמשיך את שם המשפחה אשכנזי. זו היתה שנה מאוד קשה לי למרים עם מות ההורים. אבל כשמרים חיבקה את בננו הפעוט כל העצב מעינייה נעלם. לאחר הלידה הגיע צ'ארלי אבא של מרים לסייע. עברו רק שנתיים מהפעם הקודמת שצ'ארלי היה איתנו, אך היה מאוד קשה להכיר אותו. מות אישתו הקפיץ עליו בבת אחת את הזקנה. מרים הביטה במראהו של אביה, ובאותו הרגע יבש לה החלב והיא לא יכלה יותר להניק את צחי התינוק.
צחי גדל בבת ים אבל הלב נשאר ביפו. כל פעם שהיינו הולכים לבקר את סבתא סופי בשבתות, היינו מנצלים את הביקור ללכת ל"מגרש הפחים" כדי לעודד את מכבי יפו. לימים כשצחי ישחק אף הוא כדורגל בקבוצת הילדים, אני אביט בו בגאווה מהולה בפחד. מי ידע שכדורגל הוא משחק שמלווה בכל כך הרבה פציעות. אני מודה שנשמתי לרווחה כאשר צחי החליף את הכדורגל בטניס שולחן.
.jpeg)
דם סמיך ממים
מרים, אהבת חיי הקריבה לא מעט כדי להגשים את אהבתנו, היא חצתה את האוקיינוס, עזבה את ארצה את מולדתה ואת בית אביה והגיע לארץ בגפה. לי לעומת זאת היתה בארץ משפחה ענפה: זוג הורים, אחות ומלא דודים ובני דודים. השוני הזה יצר מחלוקת סמויה ביננו. לי היה חשוב לשמר כל הזמן את המשפחה המורחבת, ואילו מרים חשבה שהמשפחה הגרעינית והמצומצמת שלנו היא העיקר.
אפשר לספר את הסיפור הזה כסיפור של שלוש נשים: אמה שלי סופי, אחותי סימה ואישתי מרים. אחותי נולדה רק חמש שנים אחרי, אבל למעשה בתקופת חיים אחרת. אני נולדתי לפני המלחמה כאשר הורי היו צעירים נלהבים ונאיביים. אחותי נולדה אחרי המלחמה, לאחר שאבא שלי חזר רצוץ ממחנה העבודה. הורי התייחסו אל אחותי כנסיכה, כפיצוי שלהם על כל שנות הסבל של המלחמה. עד היום אני עוד שומע את קולה של אימי "שמור על סימה".
לעומת האהבה ללא תנאי של אם לביתה, האהבה של אם לכלתה קצת יותר מורכבת. יכול להיות שאמא בחנה את מידת הבולגריות של מרים, ואולי לא. מכל מקרה למרים היתה תחושה שהיא לא כל כך התקבלה למשפחה. מרים ציפתה שאני אעשה את המעשה שהיא עשתה, שאתמקד במשפחתי המתהווה. היא נהגה לומר "דם סמיך ממים" בנוקשות, במלרע. כאילו תמיד אעדיף את משפחת הורי על פניה. ואילו אני נוהג לומר "המשפחה מעל הכל" במלעיל, ברכות וגם בנחישות, כמו צו אלוהי המורה לעשות הכל כדי לשמור על שלמות המשפחה.
הבדלי הגישות ביננו עלו כל פעם מחדש, כאשר אחותי נסעה לחו"ל והשאירה אותנו לבדנו לטפל באימי המזקנת, בסכסוך הירושה, וכשעזבתי הכל ונסעתי לארצות הברית כדי לסייע לאחותי כשהיא נזקקה לי. בתור אדם צעיר האמנתי שאהבה פורחת במקום בו יש הסכמה, במקום בני הזוג רואים עין בעין, אבל חיי עם מרים לימדו אותי שהאהבה אמיתית מתפתחת דווקא במקום בו יש חילוקי דעות, דווקא במקום שבו לא הכל מובן מאליו, דווקא במקום בו יש אתגר, אתגר שמאפשר להעריך כל פעם מחדש את העוצמה של החיבור ביננו.
סיפורה של ורד
שמי ורד הבת "הקטנה" במשפחת אשכנזי. כל אחד מהאחים שלי נקרא על שם מישהו, אני קרויה על שם סבתא רוזי (אמה של אימי), שנפטרה בזמן ההריון של אחי צחי. אבא יעקב היה אבא מאוד מסור, למשפחה אבל גם לעבודה. הוא היה יוצא מוקדם בבוקר ומגיע בערב. הוא היה נוהג לומר לי את המשפט הפולני הידוע "תתלבשי חם, קחי מעיל כדי שלא תצטנני", אבל הוא הוסיף לו תוספת ייחודית: "כי אני לא יכול להעדר מהעבודה". על שעות העבודה הארוכות הוא פיצה בחום, אהבה ואיכפתיות. קרה לי בשמות חיבה נוני ופרלה .עד היום אני זוכרת את הסנדוויצ'ים המפנקים שהיה מכין לי לביה"ס מלאי כל טוב. מכין לי קפה ומביא למיטה לפי שיוצא לעבודה.אבא תמיד היה בשבילי כשהייתי צריכה אותו. קצת אחרי שהוצאתי רישיון נהיגה, נסעתי לחברה עם המכונית של ההורים. בזמן הנהיגה לא שמתי לב ונכנסתי ברכב מאחור, "דפקתי את האוטו". הייתי נסערת, חזרתי ישר הביתה בוכה. אמא הייתה למטה במטבח ולא הבינה למה חזרתי מוקדם ולמה אני בוכה. עליתי למעלה, הערתי את אבא שלי והוא נלחץ שאני בוכה ומה קרה. סיפרתי לו על התאונה. אבא חיבק אותי ורצה לוודא שלא קרה לי כלום. הרגיע אותי שלא משנה מה קרה לאוטו העיקר שאני בסדר. בהמשך מספר פעמים אני ואחי "דפקנו את האוטו" ותמיד הוא היה המרגיע המשפחתי. פעם בתקופת הצבא, כשחזרתי הבייתה, ממש בכניסה לשילת רכב פגע בי. מזכירת הישוב הזעיקה את האמבולנס. מייד אחר כך היא טלפנה לאבא שעבד באותה עת בפתח תקווה. למרבה הפליאה אבא הגיע למקום קצת אחרי האמבולנס. היה לי ברור שבזמן אמת הוא ישים אותנו הילדים לפני כל דבר אחר. אחרי המשפחה העבודה עמדה בראש מעייניו. אבא צעד בעקבות אביו לתחום האלקטרוניקה. כאשר אני התגייסתי הייתי טכנאית אלקטרוניקה במטוסי F-16. הרגשתי שהתפקיד הצהל"י שלי עשה לאבא טוב על הלב, כאילו שאני ממשיכה את דרכו.
גיל ההתבגרות הביא איתו התמודדויות מול הוריי. במבט לאחור יכול להיות שהריבים מולי גרמו לקרב בין אבא לאמא, שנאלצו להתמודד עם הבעיות שיצרתי עבורם. פעם אחרי אחת המריבות אבא אמר לי "אני מאחל לך ילדה כמוך ואז תביני אותנו ההורים". כעת שיש לי בת מתבגרת אני נזכרת פעמים רבות במשפט הזה ואין לי ספק שאני מבינה אותם ומעריכה את כל הדברים שעשו בשבילי.
אני נאלצתי להתמודד עם קשיים בגידול בתי הבכורה לכן החלטנו לעזוב את ת"א ולעבור לגור ביחידת הדיור של הוריי. להיות קרובה לאבא ואמא. הם הוכיחו את עצמם כסבים נהדרים. עזרו לי בכל ההתמודדויות, לא הייתי מצליחה לעבור הכל בלעדם . את אופיר בתי לדוגמה הוא היה מביא לגן הילדים, הוא היה מחכה בסבלנות שאופיר תתעורר ביקיצה טבעית, מארגן אותה ולוקח אותה לגן.
עם הבת ליאור נוצר קשר הדוק, בזכות שעות הצהריים שהיא בילתה בבית הסבים.
קשר מיוחד יש לאבא עם בני עומר (אבא הסנדק של עומר) שסובל משיתוק מוחין. מדי שבת שגרנו בשילת אבא היה מגיע לצפות ביחד עם עומר במשחק כדורגל, מעיין חוויה פרטית של שניהם.
אבא היה מאוד רגיש סביב הקשיים שחווינו בגידול הילדים, הוא היה אופטימי ללא תקנה ותמיד ראה בכל דבר את הצד החיובי, תמיד הוא אמר לנו ובעיקר לעצמו שהכל יהיה בסדר, ובכל פעם שהיה שינוי לטובה הוא היה מתרגש עד עמקי נשמתו.
במפגשים משפחתיים, בהרמת כוסית אבא תמיד אוהב לנאום, הוא תמיד נרגש ותמיד מסיים במשפט "מה טוב ומה נעים שבט אחים גם יחד"
פופסי
שלושת ילדנו נולדו בבת ים. אמנם החלפנו שלוש דירות, אבל תמיד שמרנו אמונים לאותו גן ילדים, הרבה בזכות הסייעת המקסימה יולנדה. יולנדה היתה מאוד קשורה לילדים ושמרה איתם על קשר גם אחרי שעזבנו את בת ים. החיים בבת ים היו טובים, אבל בשנות השמונים רצינו להגשים חלום, להקים מושב חדש, מושב שיתבסס על תעשיה במקום על חקלאות. לאט לאט החלום הלך והתממש ובתחילת שנות השמונים עמדנו לעזוב את בת ים לטובת המושב החדש שילת. קצת לפני שעזבנו יולנדה באה לביקור, והביאה איתה מתנה מיוחדת. כלבה בשם פופסי. כשנגור במושב ויהיה לנו מרחבים נוכל לגדל את הגורה.
זמן המעבר למושב הלך והתקרב. יום אחד נסעתי יחד עם צחי הבן ופופסי הכלבה כדי לבדוק את הבית בשילת לפני שכל המשפחה תעבור אליו. צחי ישב לידי ופופסי מאחור הביטה בחלון בסקרנות. הדרך התארכה, פתאום הציק לנו הרעב. נכנסנו לחומוסיה והזמנתי שלוש מנות חומוס, אחת לי, אחת לצחי ואחת לכלבה. היא אכלה עד הפירור האחרון ואפילו השאירה טיפ.
.jpeg)
בלי ששמתי לב השנים עברו. התקרבתי לגיל פנסיה. רוב חיי עסקתי בתחום האלקטרוניקה, והרגשתי שאני הופך להיות זקן מדי לתחום הזה. באלקטרוניקה כל הזמן יש המצאות חדשות, שיפורים חידושים. אי אפשר להישאר מאחור. הרגשתי שהריצה הזו כבר לא בשבילי. עמדתי לפרק את מפעל האלקטרוניקה שלי, את מפעל חיי. במפעל נשאר עוד ציוד אלקטרוני רב, ציוד ללא דורש. "עברו שתי דקות" ובתעשיה הציוד הזה כבר התיישן. חשבתי להעביר אותו לבית ספר, אבל גם בבית הספר טענו שלא ניתן ללמד עם ציוד כל כך מיושן. הרגשתי קצת כמו הציוד - כמי שזמנו עבר. ופתאום הבריק לי רעיון, דיברתי עם רכז מגמת האלקטרוניקה בבית הספר של הנכד שלי. הצעתי לו לעשות תערוכה על התפתחות האלקטורניקה. הרכז נדלק מהרעיון. לפני שיצאנו לדרך הצבתי תנאי אחד. לתת כבוד לאבי יצחק, אחד ממייסדי לימוד ענף החשמל בארץ. כך התערוכה חברה בין שתי אהבות גדולות שלי.
פרידה מהאלקטוניקה
לזרוע זרעים
לאחר שיעקב הגיע לגיל פנסיה הוא החל להתלבט מה לעשות בהמשך חייו. במשך חייו יעקב היה פעיל במושב בתחום החברתי, עתה כשהוא הגיע לגיל הזהב נושא הותקים היה קרוב לליבו. בערך באותו זמן בנו בניין חדש למזכירות. יעקב עם מספר ותיקים נוספים הצליחו לשכנע את הנהלת המושב להפוך את המזכירות הישנה לבית החבר הותיק. בבית זה נערכו הרצאות, מועדון זמר, הופעות ופעילויות נוספת למען ותיקי שילת..
יעקב תמיד נמשך לדת היהודית, אבל נמשך אליה בדרכו שלו. יהדות של דרך ארץ, של הסבר פנים ולא של כפייה. כחבר שילת הוא תמיד התנדב לעדת בית כנסת, והיה בין הדמויות הפעילות מאחורי יום הכיפורים המקומי. במודיעין הסמוכה היה קהילה של יהדות מקדמת. כשיעקב הגיע לשם הוא הרגיש שהוא מצא את בית הכנסת שלו. בחסות אותה קהילה יעקב השתתף במספר פעולות התנדבותיות, בין היתר עריכת קבלת שבת בכל יום שישי במוסד לילדים עם צרכים מיוחדים בית עדן. פעילות אחרת הייתה איסוף לחמים שנשארו במאפיות וחלוקתם לניצולי שואה .
מרבית ההתנדבויות של יעקב היו פעולות ספונטניות, נתינה בעקבות צורך של מישהו שהוא פגש באופן מקרי. כך ארע כשרונית גרה בכפר סבא. לשכנה של רונית הייתה אמא סיעודית. שתיהן הבת והאמה היו עולות חדשות מברית המועצות. החלום של האם היה לבקר בכותל המערבי. יום אחד כשיעקב ביקר את רונית היא סיפרה לו על שכנותיה העולות, ועל הרצון של האם הסיעודית לבקר בכותל. התגובה הראשונית של יעקב הייתה "מה הבעיה". עוד באותו יום הבת והאם זכו להגיע לירושלים ולשים פתק בחריצי הכותל. עשיית מעשים טובים היא בעבור יעקב כמו זריעת זרעים - זרעי טוב. לא פעם כאשר אדם נתקל במעשה טוב, הוא רוצה להעביר את אותו טוב גם הלאה. בצורה זו מעשה טוב קטן ושולי, יכול לגרום לשרשרת ארוכה של מעשים טובים.
.jpeg)