לדן היה קשר אמיץ עם אמו. בחודשים ששכב בבית הפז (בית האבות בקיבוץ), הביאו לו תמונה מסתובבת, בצד אחד אמו ציפורה, ובצד השני אביו יהושע. בכל פעם שמישהו סובב את התמונה כדי לראות את תמונת האב, דן דרש במפגיע להחזיר את תמונת האם.

יכול להיות שמה שהפריע לו הן זיכרונות הילדות על האב הקשוח. דן מספר שיום אחד הוא התחצף לאביו וקרא לו חמור, ובתגובה האב לא דיבר אתו שלושה חודשים. אולי מות האב כשדן היה בן 7, הפך את הקשר לאם להרבה יותר דומיננטי. בעקבות מותו של האב יהושע, בריאותה של האם ציפורה התרופפה, והזיכרון של דן הוא פחות של אימא מטפלת ויותר של אימא מטופלת. דן זוכר את התור לבופה החולים בחדר האוכל של תל יוסף. בופה שכלל עוף מכובס ושאר מאכלים שנחשבו לא טעימים ומכאן גם בריאים. מהבופה הזה דן לקח מנות להביא הביתה לאמו החולה. לימים כשיעקב אחיו של דן עזב את הקיבוץ כדי לגור עם בחירת ליבו בקיבוץ עין כרמל, דן ייטור לו שהוא השאיר את הטיפול האם רק על כתפיו.

זה הזמן לחזור אל בית החולים עפולה אל האחות הרחמנייה, שמעניקה טיפול לאמו של דן. כאן מתגנב הרהור: אולי דן לא ראה בפנינה תחליף לציפורה, אלא כמי שתחליף אותו בטיפול בציפורה? ואולי דן זיהה בפנינה את האם המטפלת שנמנעה ממנו עם מות אביו.

הגרסה השלישית והמוצלחת מכולם לחיבור בין השניים, קשורה בדוד של פנינה בנימין (המכונה דובה). בזכות הדוד פנינה הגיע לביקורים בבית השיטה. הדוד בנימין הביט בדאגה בפנינה בת ה-23, ובמוחו ניצת רעיון עתיק יומין: שידוך. הוא ביקש מנהג הקיבוץ הצעיר שייקח את האחיינית שלו טרמפ. באמצע הדרך בסיבוב ליד גבע, דן הגניב מבט בפנינה במקום להתרכז בכביש. המכונית התהפכה והשניים מצאו את עצמם אחד מתחת לשנייה. הזיווג הושלם.

הצמד החליט להתחתן. במונחים של אותה עת הם נחשבו לרווקים זקנים (דן כבר הגיע לגיל המופלג 26), ואצה להם הדרך להקים בית בישראל. אלא שההחלטה נלקחה בעיצומו של החורף, ומשאבי הקיבוץ כולם הופנו לחג הפסח המתקרב. אי לכך הם נאלצו להמתין לחתונתם עד שיעבור חג החירות.

הזוג התחתן במזל טוב, בראש חודש בזמן ספירת העומר, ופנינה עמדה על זכותה לצאת לירח דבש. הימים היו ימי קציר העומר, וירח הדבש המתוכנן עורר שערורייה: כיצד ניתן לעזוב את העבודה בתקופת הקציר? לאחר משא ונתן מייגע, והתעקשות נואשת של פנינה הסכים הקיבוץ לאפשר לזוג הצעיר חופשה של ימים אחדים. הזוג ניצל את החופשה כדי לנסוע לעיר הגדולה תל אביב בשביל לצפות במצעד הצבאי ביום העצמאות.

תאריך החתונה וירח הדבש המקוצר הם תחילתו של מה שניתן לקנות משולש רומנטי. צלע אחת היא פנינה, הצלע השנייה דן והצלע השלישית הקיבוץ. הקיבוץ שימש כאהובה המיתולוגית של דן, זו שלה הוא באמת שומר אמונים, ומכאן שהקיבוץ שימש לפנינה כיריב.

כאשר פנינה ודן חזרו מירח הדבש, התחדש הקרב בין פנינה לקיבוץ. הוריה חסכו לירה ללירה כדי להעניק לבתם פריג'ידר לכבוד החתונה. הרוחות בקיבוץ געשו, חבר קיבוץ עם מקרר פרטי? לא יקום ולא יהיה. קמו פרנסי הקהילה ותבעו מפנינה במפגיע להעביר את המקרר לרשות הקיבוץ. ועל כך ענתה פנינה בפשטות – לא. קם יריד במשק. מה פה איזה מין צרה צרורה פה. פנינה הובלה לשיחת נזיפה ואיימו עליה שאם לא תיתן את המקרר יוציאו אותה מהקיבוץ, ועל כך פנינה ענתה: בשמחה.

כדי לפצות על מרדנותה של רעייתו דן נהיה עוד יותר מחויב לקיבוץ. שעות העבודה התארכו כמו המחויבויות שהוא לקח על עצמו. פנינה נאלצה לטפל בילדים כמעט בעצמה. כאחות בקיבוץ היא נאלצה לעשות תורניות ערב ולא היה מי שישגיח על הילדים. פנינה הקימה במרפאה פינת ילדים מאולתרת שבה הילדות עידית ואפרת שיחקו במזרקים ובתחבושות. יום אחד פנינה הייתה צריכה לטפל בחולה בביתו ולא היה איפה לשים את הילדים. היא לקחה אותם אל המוסך והניחה אותם על הרצפה המטונפת. מתחת לטנדר הגיח ראשו של דן וצפה בהם בתדהמה.

כשפנינה הייתה בהריון עם בן הזקונים שחר, והחלו הצירים היא אצה למוסך כדי שדן יחיש אותה לבית החולים. מתחת למכונה הגיחו זוג ידיים מלאות גריז ואחריו ראשו של דן. הוא הביט באשתו הכורעת ללדת, ואחר במכונה המקולקלת, מנסה לקבל החלטה שקולה. לאחר מספר שניות דן הגיע להכרעה. הוא קרא לאחד מעוזריו, והורה לו לקחת את פנינה לחדר היולדות.

המשולש פנינה דן קיבוץ הניב לא מעט כעסים. מטבע הלשון הפופולרי שפנינה הטיחה בדן היה "אתה והקיבוץ שלך”, ולעתים בנימה יותר ישירה: "למה הבאתי אותי לקיבוץ הזה”. דן מבחינתו שמר אמונים ל"אהובתו הראשונה", ולמשפחה העניק רק שאריות של תשומת ליבו. סבתא פנינה השתמשה בכמה נקמות כדי למחות על מעמדה כרעיה נבגדת.

היא המשיכה לפתוח חזיתות בקיבוץ קוראת תיגר על ערך השוויון והמוסר הפוריטני כאחד. את ורד בתה השלישית היא סירבה להעביר לבית התינוקות אחרי שלושת ימי הלידה הנהוגים ושוב גרמה לסערה. כאשר היא הייתה בין הראשונים להכניס לביתה מזגן פרטי, וטלוויזיה, היא כבר לא נחשבה למורדת אלא יותר לפורצת דרך.

פרה ששופכת את החלב
דן הגיע לבית השיטה בזמן הפילוג עם קבוצה של תל יוספים אחרים. התל יוספים התברכו במוסר עבודה גבוהה, ונאמנות גבוהה לערכי הקיבוץ. עד מהרה כיהנו רובם בתפקידי מפתח בקיבוץ. בגיל 26 דן כבר ניהל את מוסך הקיבוץ, הציפייה הייתה שהוא יעבור נתיב דומה לשאר התל יוספים. התחזית הזו לא התממשה. כמנהל מוסך דן היה מסור לעבודתו. שחלילה לא יקרה מצב שמכונית לא תיסע, שטרקטור לא יחרוש, שמכונה תעמוד מקולקלת. לצורך כך הוא היה מוכן לעבוד לילות כימים, לרדות בעצמו, ולרדות בעובדי המוסך האחרים. הוא נחשב למומחה בתחום המכני. הוא יכל להקשיב למכונית מתקרבת ועל פי הרעש לקבוע את הדיאגנוזה הנכונה. הוא יכול למצוא צינור מכופף במגרש גרוטאות ובעזרתו להחזיר מכונה לחיים, הוא יכול היה לנעוץ מבט כועס בטרקטור חבול ולגרום לטרקטור לוותר על התקלה הקטנונית שלו ולחזור לעבוד.

המומחיות שלו בתחום המכני עזרה לו מעט מאוד בתחום יחסי האנוש. אחרי מספר שנים לעובדים נמאס מהיחס הרודני של המנהל, והם דרשו מנהל חדש. דן בראותו את טובת המכונות לנגד עיניו, את טובת הכלל של הקיבוץ, כשל לראות את טובתם של הכפופים לו. פנינה טענה שהוא כמו פרה מצוינת שממלאת את הדלי בחלב, ובסוף בועטת בדלי, והחלב נשפך.

הקיבוץ רצה לשמר את יתרונות המכונאי המחונן גדוש המוטיבציה. על הפרק עמד בניית מוסך חדש רק בשביל דן רפאלי. אבל בשביל דן העלבון היה גדול מדי. לנוכח הבגידה של האהבה הראשונה (הקיבוץ) עמדה הרעייה תומכת ומנחמת. אם למישהו הייתה ציפייה שהמקרה הזה יביא לאיזון מחודש ביחס בין עבודה למשפחה הוא יתבדה במהרה.

העבודה החדשה שדן בחר עמדה כמעט ב-180 מעלות לעבודתו הקודמת. הוא החל לעבוד כנהג סמיטרלר בקואופרטיב בית שאן חרוד. נהגי סמיטרלר הם סוג של ספני יבשה, כאשר חלק ניכר מהיום שלהם עובר עליהם בבדידות מזהרת בתא הנהג.

האם דן בחר בסמיטרלר מתוך רצון להתרחק, או שהילת הגבריות של נהיגה בכלים כבדים היא שמשכה אותו לעולם הכבישים, קשה לדעת. מה שבטוח שהעבודה החדשה האריכה את יום העבודה הארוך ממילא של דן. גם אהבת המכניקה אינה פוסקת בעבודה החדשה. הוא הופך למבקר קבוע במוסך בית שאן חרוד, לומד על מנוע המשאית ומציע שיפורים שונים. במפעל התערובת ממנו הוא מוביל מזון ללולים ורפתות, הוא מתיידד עם מכונאים ונעצר לבדוק את המכונות. את עיקר המרץ הוא משקיע בהכנסת שיפורים בסמיטרלר שלו. בין היתר הוא יוצר בעצמו חלונות חשמליים עם מתג של חשמל ביתי (בתקופה שזה עדיין לא היה קיים בארץ). הוא יוצר מצוף שמראה מתי המכלית התמלאה, הוא מתכנן דור חדש של מכליות תערובת. על התכנון הזה הוא מועמד לפרס קפלן להנדסה.

באותו זמן פנינה החלה להתרגל לחיים בקיבוץ. היא נהנתה מחיי התרבות הענפים, החוגים, ההרצאות, הטיולים וההצגות. גם הלינה המשותפת של הילדים נתנה לפנינה מעט מרחב מחייה. עדיין היא לא פסקה להטיח בדן: "אתה והקיבוץ שלך”. יכול להיות שזה נעשה מתוך הרגל, יכול להיות שזה נעשה מתוך טינה כללית כלפי דן, במיוחד כלפי ההיעדרות הממושכת מהבית, ויכול להיות שעם כל היתרונות היחסיים "הנעל" של הקיבוץ עדיין לחצה.

אחת מהדרכים המתוחכמות של פנינה להתמודד עם הקיבוץ ועם דן הייתה בעבודות יד. אותה קבוצת מלאכות כמו סריגה, רקמה וכו' שבני המעמד הגבוהה התירו לנשותיהן לעסוק בהן, כדי שלא ישתעממו, נתנו לפנינה נשק נשי מול הקולקטיב הקיבוצי. במקום בו רכוש ומותרות נחשבו למילים גסות, במקום בו סגדו ליופי צנוע וסגפני, עבודות היד אפשרו לה להילחם באותה צניעות. לברוא לה יופי בכוחות עצמה, לברוא לה רכוש פרטי ואפילו הגדרה עצמית.

עבודות היד יצרו סוג של חיבור בין דן לפנינה. ראשית מכיוון שעבודת יד היא גם כן עבודה, משהו שדן יכול היה להבין ולהעריך. שנית מכיוון שעבודות יד הצריכו מדי פעם עזרה מכנית של דן, כמו תיקון מכונת תפירה, תליית שטיחי קיר, השחזת מקבי העור וכו'. לאט לאט דן נמשך אל עבודות היד של פנינה, כמובן עם הגישה הפרקטית שלו. לדוגמה הוא השתמש במכונת התפירה כדי לתפור אוהל משקי יוטה. לקח קצת זמן אבל לבסוף פנינה הבינה שהדרך לליבו של דן עוברת דרך העבודה, והיא החלה להטיל עליו מטלות שונות בתיקון הבית.

למרות הסטטוס קוו המשופר, פנינה עדיין שטמה את האהבה הראשונה של דן – העבודה (ולא הקיבוץ כפי שחשבה בהתחלה). כאן הייתה לה תכנית פעולה מתוחכמת שהתגלתה רק לאחר שנים. במרבית שנות עבודתו של דן כנהג, הוא סבל מכאבי גב. באותם ימים היה נדיר לראות אותו בלי הסד לצוואר. הוא נטל כמות יומית של כדורי וולטרן נגד כאבים, ולא ויתר על יום עבודה. עלינו הילדים הוטל למרוח את גבו במשחה מסריחה וללכת עליו הלוך וחזור. לעתים נדירות הכאב הכריע את דן והוא נשאר לשכב במיטתו. יום אחד כאשר פנינה ודן כבר לא ישנו באותה מיטה נעשה סדר בחדר השינה. מתחת המזרון של דן נמצא אוצר, ערימה של רצועות עור שרק מחכות שיעשן מהן ארנק. באותה הזדמנות מצאנו גם את המקור לכאבי הגב של אבא.

הכאבים של דן
אחת הגרסאות לזיווג בין דן ופנינה הוא תאונה ולא בכדי. עוד מילדותו דן היה ילד ברוך תאונות. סיפור נפילתו של דן מהעגלה, מאתר את קובץ הסיפורים של בית השיטה: "לנו משלנו”. בפעם אחרת עלו גלגלי הברזל של עגלה על רגלו של דן, ולולא התערבותה של האחות הבכירה מתל יוסף, הייתה רגלו של דן נכרתת. מבין מקרי השברים המרובים שלו דן זוכר במיוחד את המקרה שקרה לו בגיל שלוש. אביו הרכיב אותו על הפרדה 'גופריטל', והחל לשוחח עם חבר. כשהשיחה קלחה שכח האב מהפעוט והפרדה התחילה ללכת. תוך זמן מועט מצא עצמו דן על הקרקע, והזיכרון המרכזי שלו הוא את אמו מחפשת למי לתת את אחיו הינוקא כדי שהיא תוכל להתפנות לדן החבול. עד אותה תאונה כל מעייניה, של האם הייתה ברך הנולד. היא לא הייתה פנויה לתת תשומת לב לאח הגדול.

האם דן הפעוט זיהה שתאונה היא לא רק כאב ודמעות, אלא גם חיבוק ונחמה? האם חוסר הזהירות הכרונית שלו היה גם אמצעי לסחוט אהבה? כאשר חוזרים לגבר הצעיר שמחזר אחר האחות שמטפלת באמו מתגנב הרהור, שדן ראה בפנינה לא רק כמי שתטפל באמו אלא גם במי שתטפל בו.

בחייו הבוגרים דן אכן הזדקק לבית חולים נייד. אינספור פציעות, תאונות עבודה, תאונות דרכים ועוד. חלק מהעניין הייתה בסוג העבודות בהן עבד, עבודות פיזיות ומסוכנות. חלק נבע מהאופי הלא זהיר שלו. כבר הועלתה הסברה שהפציעה הייתה דרכו של דן לקבל אהבה, אבל יש גם את הצד השני של המשוואה. המשיכה לפצע הייתה גם איתות כלפי החברה. כמו חייל המוכן להקריב חייו למען המדינה, כך דן שמח להקריב את גופו למען הכלל. ואולי שני חלקי המשוואה, הרצון לתרום לכלל, והרצון להיות מקובל קשורים אחד בשני.

עם כל הכבוד לפצעים הגופניים, לדן היו פצעים קצת יותר קשים. הוא התייתם מאביו בגיל 7. בגיל 28 הוא התייתם מאמו, ובגיל 40 נפטר אחיו הצעיר (והיחיד) יעקב. מדובר כמובן בהתמודדות לא פשוטות, אך הן היו כעין וכאפס אל מול התהומות שדן חווה כאשר פיטרו אותו ממקום עבודה. כאשר הופסקה עבודתו כאיש אחזקה בזיתיה, נתפס לו הגב, והוא היה מרותק למיטה במשך שלושה חודשים. את השברים הגופניים והנפשיים פנינה חבשה שוב ושוב, למרות שגם בליבה שלה החלו להיווצר שברים.

מקום מיוחד בתאונות שמור לתאונות של הילדים. כמה מהם ירשו מדן את הכישרון להיפצע, ולא פעם דן ופנינה בילו זמן איכות עם ילדיהם בבית החולים. אם תאונה חיברה בין דן ופנינה, התאונות של הילדים יצרו קשר משפחתי עמוק. המסירות של פנינה כאם ואחות הייתה מובנית מעליה, אבל התאונות סחטו מדן את איש המשפחה שבו. הוא הוביל, הוא טיפל בבירוקרטיה, הוא דאג, הוא ניחם, הוא היה להרף עין הבעל שפנינה בחרה לעצמה.

לבחור בחיים

מכל ילדיהם של דן ופנינה שחר היה הכי זהיר, אולי משום שכבן זקונים הוא זכה למלאי מספיק של תשומת לב. צחוק הגורל שדווקא הבן הזהיר, דווקא הבן האהוב, הוא שנלקח בטרם עת בשירות צבאי. אבדן בן היא כנראה אחת התמודדויות הקשות שאדם יכול לעבור בחייו, ומן הסתם לדן ופנינה היו דרכים שונות להתמודד עם האבדן.

פנינה בחרה ללכת בעקבות הציטטה הידועה "ובחרת בחיים”, מתוך אמונה ששחר היה רוצה שתמשיך בחייה. היא תחמה את השכול לשירי כאב, לפינה בבית עם חפציו של שחר, והשתדלה בכל מאודה ללמוד, לטייל, לשמוע מוזיקה... כל דבר שיגרום לחייה להמשיך ולפעום.

האבל של דן קיבל את הצורה היחידה שהוא הכיר: עשייה. מכספי התגמולים של משרד הביטחון הוא קנה רכב להסעת חולים, והפך את העניין לשליחות. אולי בגלל הזיכרון שלו מסיע את ילדיו לבית חולים. אולי הוא חש, שבהסעת חולים אחרים הוא יוכל לפצות על כך שלא היה עם בנו בזמן ששחר נזקק לעזרתו. אולי מוסר העבודה שלו היה הגורם המכריע. בכל מקרה דן הפך את שירות החולים למשאת נפשו. לא רק שהוא לא חסך בשעות עבודה, הוא גם החל לטפל בחולים בבתי החולים, לדבר עם פקידים ורופאים, לטפל בטפסים, הוא אפילו שינה את נתיב נסיעתו כדי להסיע סבתות חולות לנכדיהן.

הכאב על האבדן היה קשה מנשוא והסעת החולים יכלה להביא רק מזור חלקי לנפש. כמו הורים שכולים רבים גם דן נדבק ב"עבודת הקבר” וטיפח כל יום את חלקת הקבר של שחר. כאיש קיבוץ שחושב על טובת הכלל, הוא לא יכול היה להסתפק בטיפוח קבר בנו, ולאט לאט פלש גם לדברים אחרים בחלקה הצבאית, מוסיף שיפורים ושיפצורים. בהדרגה הוא החל לפעול בכל בית הקברות.

עדיין נפשו של דן לא ידעה מנוחה. הכאב דרש עשיה מסדר גודל שונה, משהו שיוכל להתחרות בשדים שכרסמו מבפנים. אחד השדים הזה היה כעס גדול. בחפשו פורקן לזעם דן גילה את האשם. הוא החל לחפש מטרות כדי לנהל עמן מלחמות עולם.

בין המטרות שדן בחר לעצמו היו מזכירות הקיבוץ, ארגון יד לבנים, כנסת ישראל ונשיא המדינה, שהיה באותה עת עזר ויצמן. האגדה מספרת שכאשר הוא הגיע לבית הנשיא, נוצר ביניהם קליק מידי השמור לבעלי שפמים שאוהבים לדבר בלשון בוטה. לאט לאט החל להתפתח בין השניים ויכוח. הטונים עלו, ובסופו של דבר הם נפרדו בידידות האחד מהשני בברכת "שק לי בתחת". בדרך כלל דן נכשל במלחמותיו, ולעתים נדירות הצליח. אך ההצלחה או הכישלון לא שינו הרבה. בסופו של כל מסע קרב הוא חזר בסופו של דבר לאבדן.

השגרה הזו גבתה מדן מחיר. התחיל להתפתח אצלו דפוס מסוכן. היציאה לקרב לוותה בפרץ אנרגיה אדיר, יש מי שיכנה זאת אופוריה. החזרה מהקרב אל זרועות האבדן התאפיינה בדיכאון. הדיכאון החריף שבעתיים עם מסע הקרב נגמר בכישלון.

לאחר שנים ספורות ממלכת הדיכאון נחלה הישג אדיר. דן פוטר בבושת פנים מתפקידו כמסיע חולים. הפיטורין היו בלתי נמנעים, אנשים פחדו לנסוע עמו. דן כבר היה בשנות השישים המאוחרות לחייו, הוא נהג כמות שעות שאינן מומלצות גם לאדם צעיר, הוא ניחן באופי בלתי זהיר, אבל כנראה שההשפעה הקשה ביותר על נהיגתו הייתה מעגל האופוריה והדיכאון שבו היה נתון. בזמן האופוריה הוא היה נרגש מדי מכדי להתרכז בכביש, ובזמן הדיכאון הוא היה אפאטי מדי.

הניצחונות של פנינה

המלחמות התכופות עם המזכירות עשו את שלהם. היה קשה למצוא לו סנגור בהנהלה. במלחמה על עתידו שלו, דן נחל כישלון חרוץ. הדיכאון בעקבות הפיטורים הוביל למה שניתן לכנות "דפרסיה דפרסיה". הוא התיישב על הכורסה בביתו וחיכה בעקשנות לסוף שיגאל אותו מייסוריו. סוף סוף היה לפנינה את דן בבית, אבל זה היה שונה מאוד ממה שהיא קיוותה לו. דן עוד ימשיך לעשות ולחיות אבל השבר הזה כבר לא יתאחה.

מדי פעם עלו לדן אל הכורסה, אנשים רחומים והציעו לו עבודות שונות. דן הבין שלא באמת זקוקים לו, והעבודה המוצעת היא בגדר נדבה. כל חייו היה דן טיפוס של נתינה. קבלה הייתה עבורו מילה גסה, משהו בשביל חלשים. בפעמים הספורות שהוא היה צריך משהו הוא פשוט היה לוקח. עכשיו הוא נמצא במעמד שמציעים לו נדבות והוא היה גאה מדי בשביל לקבל.

​בזמן שדן היה שרוי בעלבון, הידיים שלו החלו לחפש תעסוקה, הן היו רגילות לחתוך ולחבר, לתקן וליצור. כמו חולה ירח שהרגליים מוליכות אותו בזמן השינה, כך הידיים הן שמשכו אותו לנגרייה. כמו משותק שלומד לחזור לצעוד כך פסע דן בנגרייה מפחד ממעידה חדשה. לאט לאט הוא החל לחזור לעצמו. עדיין לא דן רפאלי, אבל כבר לא צל של דן רפאלי.

לפתע נשלח אליו חבל הצלה. מספר שנים קודם החליטו בקיבוץ לרכוש מכונת אופסט שבה ידפיסו את דברי הדפוס המקומיים. היוזמה נועדה לחסוך את העלות הכבדה של שליחת פרסומים לבתי דפוס חיצוניים. על מכונת הדפוס הציבו פנסיונרית אחת העונה לשם "פנינה רפאלי”.

פנינה התנדבה לעבוד בדפוס מתוך תקווה שמדי פעם ינחת בבית הדפוס חומר מעניין לקריאה. היא מצאה את עצמה עם עבודה שמצריכה קישורים טכניים גבוהים, ומדי פעם גם שרירים בהרמת ערימות דפים. מדי פעם, כשהיו תקלות במכונה, פנינה פנתה לעזרת הטכנאי הפרטי שלה: דן. עם הזמן ביקורי הסיוע של דן הלכו והתרבו. כל ביקור הלך והתארך עד שדן עבר לעבוד עם פנינה בדפוס.

מצד אחד העסק המשפחתי היה סוג של חלום שהתגשם בשביל פנינה. פתאום נהיה לצמד זמן איכות ביחד. העבודה המשותפת גם נתנה נושאי עניין משותף. הנוכחות של דן הורידה מפנינה את הלחץ הטכני שמשהו ישתבש, והחריצות שלו העניקה לה יותר זמן פנוי.

לא פעם צריכים להיזהר בחלומות שמתגשמים. פנינה למדה על בשרה כמה קשה לעבוד עם בעלה. הוא הכיר רק שני דרכים לבצע את העבודה. הדרך שלו, והדרך שלו. אם לפנינה היה רעיון משלה איך העבודה צריכה להתבצע, היא ידעה שהיא תצתרך להתכופף מפני רצונו של דן.

בשל אופייה הפשרני של פנינה, מריבות העבודה הקטנות נכבו עוד לפני שהחלו. אבל התחושה של דן שהוא יודע טוב יותר לא נעצרה רק אצל פנינה. גם מלקוחות הדפוס הוא ידע יותר טוב מה הם צריכים. הוא היה לוקח את דברי הדפוס שהגיעו, ומשנה אותם כראות עיניו, לעתים מבלי להיוועץ עם בעל העניין. היו חברים ששמחו עם השיפוצים שדן העניק לפרסום שלהם, אבל היו גם כאלו שלא כל כך שמחו. בסופו של דבר השיפוצים הובילו לשורה של פיצוצים, ומי שנאלצה להתמודד עימם הייתה כמובן פנינה.

הפיצוצים האלו שברו את גב הגמל של פנינה. קולות של כעס עלו בבית הדפוס המשפחתי. פנינה געשה על הפיצוצים עם הלקוחות, על הגישה הרודנית, אבל עיקר הגעש היה עלבון וטינה של עשרות שנים. לדן אווירת הכעס לא הפריעה. הוא כבר היה מורגל בה ממקומות עבודה קודמים. לעתים אווירת הכעס אפילו הפיכה בו רוח צעירה ושובבה, של ילד שעשה מעשה קונדס. כאשר ההאשמות התחממו יתר על המידה הוא היה פולט משפט מפתח כמו "את אל תלמדי אותי מה לעשות”. לנקודת רתיחה הוא שמר את הביטוי האהוב "שקי לי בתחת”. האווירה הכעוסה לא העכירה את רוחו של דן להפך. הכעס יחד עם התחושה שיש לו עבודה משמעותית, שיש לו טעם, הצמיח מחדש את תחושת האופוריה, זו שמכונה מניה בעגה המקצועית.

לאופוריה היה מחיר. את התחושה, שהוא יודע יותר טוב מאחרים, דן לקח מהדפוס גם למקומות אחרים. בבית הקברות הקיבוצי הוא ביצע את "מה שנכון" בלי לבקש רשות ובלי להתייעץ, דבר שהוביל לסדרת פיצוצים עם הנהלת הקיבוץ ועם כמה משפחות שכולות.

באותה תקופה נוסף לדן פרויקט דגל חדש. הבת הבכורה רצתה לחבוק ילד. גילה כבר חצה את הארבעים. טיפולי הפריה חוץ גופית הייתה האפשרות היחידה להשיג את הילד המיוחל. מדובר בתהליך ארוך וקשה, שמצריך הרבה תעצומות גוף ונפש. צריך להתמודד עם שלל החומרים המוזרמים לגוף, ובמיוחד עם האכזבות שבדרך. דן ליווה את עידית לאורך התהליך. מסיע מלווה ומעודד. המאמץ נשא פרי. אחרי שנים של טיפולים נולד במזל טוב הנכד רואי. דן היה שותף מרכזי במלאכת הבריאה הזאת.​

בשנות האלפיים הבשורה הדיגיטלית הורידה את מחירי הדפוס. בית הדפוס הקיבוצי נסגר בשל חוסר כדאיות כלכלית, ודן איבד את מקום העבודה הקבוע האחרון שלו. הוא חיפש פרויקטים כדי להעסיק את עצמו. משלא נמצא פרויקט דן צלל לתהומות. משנמצא פרויקט דן נצמד אליו כאילו חייו תלויים בו. כך עשה כל מיני תיקונים בבית, במשק ובבית הקברות. לצורך הפרויקטים דן גילה בפעם הראשונה בחייו את חדוות הקניות. הוא קנה מערכת השקיה חדשה לבית קברות, קומפרסור לבית הדפוס, וכל מיני כלי עבודה שאיש לא השתמש בהם, הכל על כתפי התקציב המשפחתי המצומק של בני הזוג.

פנינה התפוצצה. היא חשה שהשד יצא מהבקבוק והיא כבר לא יכולה לשלוט בו. זמנים נואשים דורשים מעשים נואשים. פנינה שמעה שמועות על מקובל מכפר יונה, והחליטה לשטוח בפניו את תחינתה. בדרך למקובל בעודה שוטחת את כאבה היא נשאלה: האם תעדיפי את דן ברגעי האופוריה שלו, או ברגעי הדפרסיה. ברגעי הדפרסיה היא ענתה ללא היסוס. כשדן בדפרסיה לפחות ניתן לשלוט בו והוא לא עושה נזקים.

לאחר הפגישה עם המקובל דן נכנס שוב לתקופת שפל. האם הייתה זו השפעתו של המקובל? כחודש לאחר הפגישה תקפו את עידית כאבי ראש נוראיים. הרופאים הכללים מבטלים את זה הכאב ראש רגיל. דן מתעקש על בדיקת מומחה. בבדיקה מתגלה גידול מסוכן בראש. יש לנתח מידית. אם כל הכבוד למקובל עכשיו צריך את דן הפעלתן, את דן הדעתן. הכוחות הנפשיים של דן מתגלים. יש צורך לריב עם רופאים, לקבל אישורים, להגיע לבתי חולים, לטפל בילד בן תשעת החודשים, וגם לטפל בפנינה שבדיוק חטפה באותו מעמד דלקת ראות. דן פיצל את עצמו למספר חלקים, טיפל בפנינה, טיפל בילד ובראש וראשונה טיפל בעידית. הוא נסע הלוך וחזור בין בית השיטה לבית החולים איכילוב עשרות פעמים.

לאחר מספר ימים טרופים שכאלה, הגב של דן נתפס. הוא יכול היה ללכת רק כשהוא מכופף בתשעים מעלות. המגבלה הזו כמובן לא עצרה אותו מלהמשיך ולטפל. כעבור חודש שמצבה של עידית כבר התייצב, הוא התפנה לעשות מלאכות רגילות. בזמן שהוא קצר את הדשא מול הבית, הוא חטף סחרחורת והתמוטט. אפשר לומר שהטיפול בעידית היה הפרפור האחרון של המנוע הישן, אפשר לומר ש"הברכה" של המקובל סוף סוף התממשה, כך או כך כאשר דן שב מהאשפוז, הוא חזר לשבת בכורסתו, חזר לחכות למוות ששכח אותו, אבל הפעם כבר לא היה מה שיקים אותו.

שוב הרצון של פנינה התממש, ושוב למימוש הזה היה טעם מאוד מר. סוף סוף דן לא סוער באופוריה, לא גורם לפיצוצים, לא חושב שהוא יודע הכל. מעתה דן נהג להשתמש בתשובה אני לא יודע (גם לגבי נושאים שפעם היה מומחה בהם). השריד היחיד לדן הישן הייתה התשובה "אני לא רוצה", אותה ענה כמעט לכל הצעה שהוצעה לו. בקרב עם האקסית המיתולוגית סוף סוף פנינה ניצחה. דן לא רצה לשמוע על הקיבוץ. אם שאלו אותו "מה נשמע בקיבוץ?" תשובתו הייתה "אין קיבוץ”. אם מישהו בקרבתו היה מדבר על מה שקורה במשק הוא היה דורש להפסיק, זה כאב לו יותר מדי. גם ערך העבודה כבר לא דיבר אליו. את כל ההצעות לעבוד בהתנדבות הוא דחה בשאט נפש. גם בבית הוא בקושי נקף אצבע. העבודה אכזבה אותו כמו הקיבוץ, והוא לא היה מוכן אפילו להציץ בה לאחר בגידתה. הניצחון הושלם אבל זה היה ניצחון פירוס. לא רק שפנינה שוב נותרה ללא עזרה בעבודות הבית, היא נאלצה לראות את בן זוגה הולך ודועך, הולך ומתמעט, כשהיא סברת אונים.

לעשות אהבה במלחמה

שלוש עשרה שנה ישב דן בכורסה וחיכה. שלוש עשרה שנה שפנינה ודן העבירו את רוב שעות היום ביחד. זוגיות היא אתגר. זוגיות מבוקר עד ערב היא אתגר אחר לגמרי. פתאום לומדים להכיר מחדש את האדם שחיית אתו כל כך הרבה שנים. במצבו החדש דן היה נוח יחסית: הוא לא התעקש על שום דבר, הוא לא ביקש שום דבר, הוא לא כפה את רצונו או דעתו. רק על דבר אחד הוא התעקש: שיניחו לו. אבל איך ניתן להיעתר לבקשה שכזו? כמעט מדי יום ניסתה פנינה להניע את דן. בדרך כלל בהצלחה מוגבלת. הניסיונות הללו הפכו לריבים ששובצו בהם טינות ישנות, וטרוניות משופצות. הריבים האלו הפכו לדרך חיים, לתקשורת, לשפה. בביקורינו, כשצפינו בהורים מתקוטטים על כל שטות, התחלחלנו: "כיצד ההורים הפכו לכאלה קטנוניים”. לא הבנו שהריבים האלו הם למעשה הדרך של ההורים לחזר ולאהוב אחד אחרי השני.