פנינה כונתה על שם סבתה פנינה דובניקוב שנרצחה בפרעות תרפ"ט. מיום הולדתה ניהלה פנינה יחסי אהבה שנאה עם השם, וכשהתקרבה ליום הולדתה החמישים חיכתה שגם בה תפגע יד הגורל ותקטום את חייה כמו אותה סבתא אגדתית.
כשפנינה הייתה עוד ברחם, אמה טניה חלתה במלריה בעת שייבשה את ביצות חדרה. באותה עת דינו של ולד עם מלריה היה מוות ודאי. טניה הניחה את ביתה בבית חולים בילנסון. ניתן היה לראות את הבת רק בסופי שבוע. פעם אחת טניה הגיע והמיטה של פנינה ריקה. היא שאלה את אנשי הצוות אך איש לא ידע איפה התינוקת החסרה. טניה החלה לטור את בית החולים. ביאושה פנתה גם אל מרתף בית החולים בו אכסנו את הגופות, אך איש לא ידע היכן התינוקת. אחרי שעות ארוכות של חרדה התעלומה נפתרה. . אחרי שעה ארוכה של חרדה התעלומה נפתרה. פנינה החלימה. ההחלמה שלה נחשבה כנס רפואי. את הנס הזה לקחו להראות בכנס רופאים, ולכן התינוקת נעדרה ממיטתה.
במידה רבה פנינה אימצה את הנס הזה לחייה. הקשיים והכאבים שהחיים העניקו לה, לא הצליחו להמעיט את האופטימיות התמימות וטוב הלב האנושי הטבוע בה. בפרק זה יסופר על סרטן האהבה, על הארונות של סבתא, על אהבת היצירה שלה, חברות מספרות ועוד.
אבא דן היה אדם מאוד דומיננטי, מאוד דעתן ומאוד עיקש. ביום יום התכונות הללו נתנו סיפוק ועניין, אך לא פעם הם גרמו למזג סוער. אנחנו כיננו את המזג הסוער הזה "רפאלי". רצה הגורל וכל אחד מהצאצאים של דן ופנינה ירשו את המזג ה"רפאלי" ממנו. ה"רפאליות" הזו הובילה לכך שלא פעם היו סערות במשפחתנו. ובתוך "מזג האוויר" הזה אימא ניסתה לנווט. במקום שיש עיקשות היא ניסתה להכניס פשרה, במקום של קושי רוך, במקום של פירוד חיבור... לא תמיד היא הצליחה אבל היא תמיד ניסתה, בדרכה שלה. הדרך שלה היה קבלה, אפילו ספיגה. לקבל את הנוקשות, את העיקשות, את הבוטות. לא להחזיר כדי חלילה לא לפגוע, כדי לא ליצור עוד קושי, כדי לא ליצור עוד פילוג. הייתי רוצה לומר שהיה לה קבלה אין סופית, אבל אנחנו לא חיים בעולם של אין סוף. לספיגה הזו היה מחיר, היא הותירה בה רישום, שריטה קטנה ועוד שריטה, ועוד אחת...
השריטות הללו הלכו והצטברו והפכו לגוש. למיטב הכרתי אימא ידעה על הגוש הזה, היא אפילו בחרה אותו, זה המחיר שהיא שילמה בשמחה כדי לנסות להביא למשפחתנו הסוערת קצת שקט. הגוש הזה גדל עד כדי כך שמי שניתח אותה הבין שלא ניתן להפריד אותו מגופה. אני בטוח שאם מיטב הרופאים היו חוקרים את הגוש הזה הם היו מגלים שהוא מורכב מאהבה, מאהבה טהורה.
הארונות של סבתא פנינה
אימא הייתה אספנית כפייתית. כל בורג ישן היה מוצא אצלה פינה חמה באיזה ארון. אנחנו היינו שואלים כל הזמן: "בשביל מה את שומרת?”, “מי ישתמש בצעצוע ישן שכבר שנים לא עובד?". אל מול השאלות האלו אימא הייתה מחרישה, חצי נעלבת, יודעת שיום אחד עוד תוכח צדקתה. ממש כמו בחזון אחרית הימים, היום המיוחל הגיע אחרי שלושים שנה. פתאום נשבר לנו איזה צעצוע. או אז אימא ניגשה לארון והוציאה בתנועת ניצחון את הבורג הישן. "אתם רואים שהייתי צריכה לשמור את זה!!" אמרה בחיוך של מנצחים.
"בור סוד שאינו מאבד אף טיפה" שנו חז"לנו על תלמיד חכם. אימא הייתה בור סוד שאינו מאבד אף חפץ. במשפחה התהלכו כל מיני בדיחות על האספנות שלה. סיפרנו שהיא שומרת קופסאות פלסטיק כדי שהיא תוכל לשמור בתוכן קופסאות פלסטיק אחרות, התלוצצנו שאבא סבל מכאבי גב משום שאימא איכסנה עורות מתחת למיטה שלו, גרסנו שבשל אי יכולתה לזרוק היא שומרת ממחטות אף משומשות, אך עיקר הבדיחות נשמרו למקרר. על אותו מקרר נשאלה השאלה: "כיצד מסודר המקרר בבית ההורים?” והתשובה: "על פי עשורים”. אימא קצת נעלבה מחוש ההומור המעוות שלנו. מצד שני היא חשה נחת על כך שהיא הצליחה להעלות חיוך על שפתותינו.
ארון הבגדים יכול להעיד הרבה על אופיו של האדם. האם הוא מסודר או מבולגן, האם בגדיו חדשים או ישנים והאם בין הבגדים משתרבבים גם דברים אחרים. עוד מילדות אימא השמשה בארונות הבגדים כמחבוא לשוקולדים מפני ילדיה תאבי הסוכר. לימים מערכת הארונות הענפה שימשה כמחסן זוטא. בארונות אוחסן ציוד ישן שכבר לא השתמשו בו, אנציקלופדיות מרהיבות שלא ראו מעולם עין אדם. ועוד ועוד. במידה רבה ניתן לקרוא לזה מחסן של זיכרונות, וכדי להתמצא בו אימא שרטטה מפה ובה תיאור מדויק מה נמצא בכל תא בכל אחד מהארונות.
החיפוש בארונות מלמד על אימא כמה דברים. ראשית יצירה. כיף למצוא עבודות נחבאות של אימא שאכלסו כמות יפה של תאים, אך זהו רק קצה הקרחון. כמות כפולה של תאים נשמרה לכלי עבודה למיניהם, ועוד יותר לכל מני מטריצות וחוברות הנחיות למלאכת יד. המסה העיקרית של נפח אכסון נשמרה לחומרי גלם מסוגים שונים, בדים, עורות, חוטים, קרשים שבמוחה של אימא כבר הפכו ליצירות שונות.
מקום כבוד של בארונות ניתן לנו הילדים. לא רק אלבומי תמונות מתקופות שונות בחיינו, ספרי מחזור ועבודות סמינריוניות, אלא גם מחברות ישנות מבית ספר, ציור נשכח, תעודות ומכתבים ניצבים להם כעדות לאהבה הגדולה שהיא חשה כלפינו. גם אם מישהו רחק או חש שהקשר בינו לאימא התרופף, החפצים בארון מראים שאימא מצידה הקפידה לטפח בגן הזיכרון שלה מקום נכבד וחשוב לכל ילד. היוצא מהכלל היה שחר, שקיבל חדר שלם. אצל שחר כל חפץ נשא מזכרת, וכך פנס ישן, חתיכת פלנלית צעצוע מהילדות כל אלו נשמרו בקפדנות ובמסירות.
מסת האכסון בארונותיה של אימא נותנת גם הצצה לתאוות הלימוד שלה. ארון שלם נדרש לספרי הלימוד הרבים שלה שעסקו במגוון רב של נושאים: מוזיקה, אומנות, היסטוריה, ירושלים, חקר המוח, תנ"ך, תלמוד, תרבויות עתיקות ועוד ועוד. לצד ספרי הלימוד מונחות בקפידה עשרות רבות של מחברות מלאות בכתב צפוף - רמז לשקדנות העצומה של אימא. אבל הממצא שהכי כיף לגלות הוא כמות גדולה של מחברות ריקות שניצבו בארון ליד המיטה וחיכו לרגע שאימא תמלא אותה בדברים החדשים שהיא תכננה ללמוד.
לרקוד על השולחנות
מאז ומעולם נמשכה אימא למלאכת יד. העבודות הללו אפשרו לה להביע את עצמה, לנדוד למחוזות היצירה והדמיון. בקיבוץ הספרטני של פעם, שבו רכוש פרטי נחשב כעבודה זרה, עבודות היד נתנו לאימא גם את האפשרות שיהיה לה משהו משלה. במשך השנים אימא החליפה תחומי עניין שונים של עבודות יד, כאלו שהתאימו לאורך חייה. כשהילדים היו קטנים אימא הייתה מפעל של בובות שונות. כמובן שהיא גם תפרה וסרגה עבורנו פריטי לבוש, כולל מוקסינים. כאשר עשו שיפוץ אימא עברה לציור על קרמיקה כדי לעצב את הבית בצלמה. כדי למלא את הבית, אימא ציירה על דיקט ציורי באטיקס, ואחר החלה לייצר שטיחים.
השטיחים היו מלאכת יד שערכה חודשים ארוכים מכיוון שהיה צורך לשזור בכל פעם שוונץ אחד. במלאכה הזו השתתפו כל בני המשפחה כל אחד עם מסרגה מיוחדת. אחרי שעתיים של עבודה מאומצת רובנו היינו נשברים. העיקשים היו מצליחים לשרוד עד שלוש שעות של סריגת שטיח, אבל אימא המשיכה לסרוג בסבלנות אין קץ במשך שלושה חודשים עד שהיא סיימה שטיח ענק שהתפרש על כל הסלון.
התוספת החשובה ביותר בבית אחרי השיפוץ הייתה חדר עבודה. החדר אפשר מלאי בלתי מוגבל של עבודות יד. בין היתר תפירה, חמר, רקמה, מפות תחרה, והעיסוק המרכזי עור. התרומה של אבא לחדר העבודה הייתה קופסת פח ריבועית ובה כלי עבודה. בין כלי העבודה של אבא היה רצענים, מקבים, ומחט חשמלית לעור. הכישורים הטכניים שנזקקו לעבודת העור, משכו את תשומת ליבו של אבא, וכך נוצר שיתוף פעולה נדיר בין ההורים בתחום מלאכת היד. הם יצרו ביחד כריות, נרתיקים, תיקים, מעילים וכלי קיבול שונים. בזמן שאימא הייתה אמונה על התכנון והעיטור אבא היה אחראי על הניקוב והחיתוך. עד מהרה התמלאה הבית בעורות מסוגים שונים. אימא דחפה אותם לכל החורים האפשריים אך את משטחי העור הקשיחים והענקים לא ניתן היה לדחוף לארונות. בצר לה דחפה אימא את פיסות העור מתחת למזרן של אבא. להבדיל מהנסיכה על העדשה, ניתן היה לדחוף מתחת למזרן של אבא סדן ברזל מבלי שהוא היה מרגיש. ואכן הוא העביר את לילותיו בנחת מבלי לחשוד באוצר שמסתתר תחת מיטתו. בהדרגה ואולי בלי קשר החלו לצוץ לאבא כאבי גב מסתוריים.
לאחר שאימא עברה לעבודת יד חדשה, היא עדיין שמרה אמונים למשלח יד הקודם. כך הצטברו בבית חומרי גלם שונים – בדים, עורות, צמר, חוטי רקמה, רשת לשטיחים... כשריד ארכיאולוגי לתקופה בה היא עסקה באותו תחום. כמובן שכלי העבודה הרלוונטיים, והמטריציות השונות נשמרו בדקדקנות. יום אחד הנכד פשר החליט ליצור בובות. סבתא רק שמעה על העניין ומיד שלפה מהבוידעם, מטריצה ליצירת בובת כלב. פשר לקח את המטריצה של סבתא. בתור בד לבובה הוא בחר חולצה ישנה של אימא נועה. לעיניים הוא תלש זוג כפתורים ממכנסיים של אבא ברק. כך נוצרה בובה לתפארת. לימים כאשר זוג ילדי האמנה שברק ונועה גידלו חזרו לאמם, פשר נתן להם במתנה את הבובה. בובה שיש בה ייצוג לכל המשפחה.
עם השנים היצירה של פנינה נטתה לכיוון המתנות. מפות תחרה, כריות, בובות לילדים ועוד ועוד. השלב הבא היה יצירה שהיא יכולה לעשות עם הבנות. בין היתר היא יצרה צעיפי משי צבעוניים. בשני העשורים האחרונים לחייה סבתא התמקצעה ברקמה של שטיחי קיר. השטיחים הללו הוציאו ממנה איכויות חדשות. את העיטור הגאומטרי המונומוכרומי הנוקשה החליפו צורות אורגניות זוהרות בשלל צבעים. עידית הייתה השותפה המרכזית לאותם שטיחים. לעתים עידית התחילה דוגמה בשטיח, ולאחר שכבר לא היה לה יותר כוח להמשיך, סבתא לקחה פיקוד ובשקדנות שארכה שבועות רבים סיימה את השטיח. עידית היא זו שהכניסה את הפייטים הנוצצים לשטיחי הקיר. בתחילה סבתא הסתייגה. החפצים המצועצעים היוו ניגוד גדול לאופיה. עם השנים היא למדה כיצד להחיל את אותם פייטים, ולהפוך אותם לחלק מיצירתה.
יום אחד נערכה בבאר שבע הרחוקה תערוכת שטיחי קיר של אמנית מפורסמת. רצה המקרה ונועה כלתה של פנינה הכירה את האמנית. נועה ופנינה החליטו לנסוע יחדיו לתערוכת השטיחים. התערוכה הוצגה בחדר האוכל של אוניברסיטת בן גוריון. בשעה 12.30 בשעה שהסטודנטים אוכלים את ארוחת הצהרים נכנסו פנינה ונועה לחדר האוכל. פנינה הביטה אל השטיחים בהנאה והערכה. פתאום פעם בה דחף בלתי נשלט להתקרב לשטיחים כדי לראות את התפרים מקרוב. היא רצתה לקבל כל מני רעיונות לשטיחים שלה. הסטודנטים הנדהמים צפו בסבתא הזקנה מטפסת על שולחן האוכל, מזיזה בכף רגלה צלחת טחינה סרבנית שהפריעה לה להתקרב לשטיח. היא בחנה בדקדקנות כל תח וכל תפר, משרטטת בדמיונה יצירות עתידיות. כך השלימה סבתא את ההשכלה האקדמית שלה באוניברסיטת בן גוריון.
חברות מספרות
גליה: היא היתה מאוד שקדנית. אחרי ששמענו הרצאה היא היתה הולכת לאינטרנט לחפש מידע. אני חשתי את עצמי שטחית לעומת העומק שלה. כשעשיתי את מועדון יום ב' מאוד רציתי שהיא תבוא ותספר על מוזיקה היא לא הסכימה היא התביישה.
שולה: הכרתי את פנינה בגיל 16. היא למדה אחיות בעפולה, לא יודעת למה.
עידית: בגלל דובה.
גליה: בגלל שזה היה בית חולים של הקיבוצים ואפשר היה לגור בו.
שולה: אבא שלי התאשפז בעפולה. יום אחד היא באה לאבא שלי קורנת אושר ואמרה: "אתה יודע היום נתתי זריקה פעם ראשונה וזה הצליח לי”. באותו זמן דנדלה היה נהג החצר של הטנדר הכחול. במסגרת התפקיד הוא הגיע לבית חולים לקחת חולה או להחזיר חולה. איכשהו נוצר בין דנדלה לפנינה קשר. הקשר התחזק והם עברו לחיות בבית השיטה.
כמו כל האחיות בבית השיטה פנינה עבדה בתורניות ביום ובלילה. יום אחד הגיע תורם של דנדלה ופנינה לנסוע לחול. כשהם חזרו פנינה אמרה שהיא מפסיקה לעבוד במרפאה. שאלו אותה למה. היא ענתה: "קבלתי איתות בשדה התעופה. חיכינו לעלייה למטוס וכל צפצוף הקפיץ אותי. חשבתי שאני צריכה ללכת לטפל באיזה חולה...”
עדנה: לא יודעת מתי התחילה החברות בינינו. אולי כשפנינה עבדה באופסט. הבאתי לה עבודות לדפוס, ועד שהמכונה גמרה להדפיס היינו עומדות ומשוחחות. היה נעים. בהמשך גילנו את אהבתנו למוזיקה, ואז השיחה קלחה. גילנו שאנו חולקות אהבה לאומנות ולספרים. כשיצאתי לפנסיה, היא נסעה איתי לדורות. בחרנו באותם חוגים ובזמן הנסיעה היינו משוחחות על הדברים שלמדנו בחוגים. היחסים התחממו. היינו מצלצלות אחת לשנייה כדי להמליץ על ספר או קונצרט. כדי להצדיק את הנסיעות, לפנינה היה הרגל להזמין אותי מדי פעם לבית קפה או מסעדה. זו הייתה שעה של קורת רוח בה שקענו בשיחות על הנושאים האהובים עלינו: מוזיקה, אומנות, ספרים, לימודים. בפעם האחרונה בילינו במקלות וניל בעפולה. הפגישה התקיימה אחרי בדיקה של פנינה, כדי להפיג את הפחד מתוצאות אותה בדיקה. פנינה שידרה שהכל בסדר, שאוטוטו היא מבריאה, כי אין לה זמן להיות חולה. יש לה יותר מדי תכניות. חשבתי איך אשה חיונית כל כך עם כל כך הרבה תכניות יכולה לחיות עם מחלה שממנה היא לא תקום יותר. נשארתי עם המון געגועים ומחשבות עליך.
יעל: אחרי ששחר נהרג הייתי נוסעת עם ופנינה לירושלים. באותו זמן דנדלה היה מסיע חברים לבתי חולים ואת הנסיעות לירושלים עשינו יחד אתו. פנינה סיפרה לי שהיא נוסעת לחברה, אם שקולה. בנה היה חבר של שחר והם התחברו לאחר האסון. היא הראתה לי שירים שהיא כתבה ושוחחנו אליהם. בנסיעות היא חשפה עוד ועוד שירים, היא הייתה כותבת שירים כמעט מדי יום ביומו. האסון פתח בה משהו, נוצרה בה השראה לכתיבת שירים, השראה שהיא לא הכירה קודם. היא הייתה מופתעת מעצמה, מאיך שהשירים קלחו ממנה.
לפני שפנינה חלתה, היינו חוזרות ביחד מהמרחב (מועדון החברים) לשכונה אחרי החוג לאמנות של תמר כרמי. שוחחנו על התכנים ששמענו בשיעור. מאוד אהבנו את זה, גם את השיעור וגם את השיחה שאחרי. דיברנו גם על יצירה ומלאכת יד שפנינה מאוד אהבה ליצור. נושא אחר היה ספרים שקראנו. מדי פעם גם החלפנו בינינו ספרים.
בשנה שעברה היא החלה ללמוד אצל אריה איילון ואחר כמה שיעורים הפסיקה. שאלתי אותה למה. היא אמרה שבכל אחד מהחוגים שהיא לומדת היא חשה צורך להמשיך וללמוד ולחקור מהאינטרנט. כך נוצר לה עומס גדול מדי, ולכן היא נאלצה לוותר על השיעור עם אריה.
באתי לבקר את פנינה אחרי שדן נפתר. ראיתי את הבדים בצבע בורדו עם הרקמה שהיא עשתה. זה היה מקסים בעייני. משהו מיוחד כמו פרוכת, כמו בדים שאפשר היה לתלות על המשכן בבית המקדש. הצעתי לה בדחילו ורחימו לעשות תערוכה במרחב, מאותם תערוכות שעשו לחגיגות שנות התשעים של הקיבוץ. פנינה הסתייגה בעדינות והבנתי שזה לא הקטע שלה. שלא נעים לה להתבלט. באותה הזדמנות שאלתי אותה איך היא לא סיפרה לי על הכישרון המוזיקלי של נכדיה (שיר וטל ניגנו בהלוויה של דן). היא ישבה וסיפרה לי בפרוטרוט על כל אחד מנכדיה, על הכישרונות שלהם בין אם מדובר בכישרון מוזיקלי או כל כשרון אחר. הרגשתי את ההמשכיות, את היצירתיות והאהבה למוזיקה אצל הילדים והנכדים.
לפני חמישה חודשים בערב חג היא הרגישה חולשה ולא ידעה מה הסיבה לכך. דיברנו על איזה חוגים נרצה ללמוד בשנה הבאה. לפני שנפרדנו אמרתי: "פנינה עברת שנה קשה. דן נפטר ולפני זה היה הטיפול בו בסוף ימיו, גם היית מאוד חולה". פנינה ענתה שמי שחוותה אבדן של בן כבר שום דבר לא קשה לה. היא הוסיפה שהקשר עם הילדים והנכדים מאוד מחזק אותה וכך גם הלימוד בדורות. היא חשבה על תכניות בעתיד. היא מאוד חסרה לי כל פעם שאני עוברת ברגל ליד הבית שלה אני מרגישה שנפער איזה חור.
רחלה: בשנים האחרונות פנינה דיברה איתי הרבה על טיולים ויש פה שיר שמאוד מוצא חן בעייני:
גלבוע הדשא??? מתעורר המדבר
פושט צהוב ולובש הדר
מזדקף בירקותו משובץ בפרחיו
מדבר צחיח מחדש נעוריו
ובלב מעט תקווה
בעייני זו תמצית של פנינה. אני לא יודעת מתי היא הספיקה לטייל אבל היא אהבה את זה כל כך. היא אהבה לטייל יותר מ...
עידית: לא נכון, היא הכי אהבה מוזיקה
עדנה: ברק היה לוקח אותה למסעות.
עידית: ברק זה כבר מסורת, הוא היה עושה לה פעילויות אתגר שאני חושבת...
עדנה: הייתי אומרת לה: "תגידי לברק שאת כבר לא כל כך צעירה”.
רחלה: יש איזה תמונה נהדרת שהוא לקח אותה לאיזה מסגד.
עידית: לקח אותה למסגד, לקח אותה לראפטינג. היא לא הסכימה לוותר על כלום, אבל אחר כך היא הייתה שפוכה לאיזה חצי שנה ולא ידענו שהיא חולה. אני חייבת לומר שאם כל החולשה היא הייתה מאוד עסוקה. הייתי מרימה אליה טלפונים ואומרת "את יותר עסוקה ממני. אני צריכה לקבוע אתך פגישה. פעם את נוסעת עם עדנה, ופעם עם יעל ופעם עם יהודית. למשכן, לכל מיני קונצרטים. בימי שישי יש לך קבלת שבת.
אחרי ששחר נהרג היא התחילה לכתוב. מצאנו חוברת קטנה, וכמות אדירה של שירים שהיום הם אצל ברק. מעין יומן שירים כזה שבו היא כמעט כל יום כותבת שיר, על התחושות שלה ועל הכאבים שלה.
רחלה: גרנו ביחד משפחת גולדמן משפחת רפאלי ואנחנו. כל היום רצנו אחד לשני. באמצע שני הבנים של משפחת גולמדן – מיכה ואורי – כל היום היו עסוקים בתיקון טוסטוסים. היתה להם כלבת בוקסר בשם טופי. הבית של פנינה היה היחידי שהדיף ריח של עוגות שמרים. לא יכולנו להתאפק, מצאנו את כל הסיבות להגיע למשפחת רפאלי. היינו נכנסים. פנינה הייתה פותחת קופסאות פח גדולות ובהן העוגות שלה. זה הזיכרון שלי מפנינה, זיכרון של עוגות ועוגיות, בית עם ניחוח מיוחד מעבודות יד שהיא עשתה. עם אפרת ועידית אני בקשר כל השנים. אפרת הייתה חברתי הטובה עד שהיא החליטה לא לחיות איתנו פה (גרה בגרמניה). אבל עם פנינה תמיד נשאר הקשר. קשר מיוחד של שיחה, של מפגשים, שבהם לא מדברים דברי חולין, לא מדברים על אנשים במשק, אלא על נושאים שמעל. בין היתר דיברנו על הספרים של מאיר שלו, והבאתי לה את הספר "גינת הבר”. היא לא הספיקה לקרוא אותו.
מתוך המחלה שלה היא דאגה לעידית (שגם כן חלתה באותו זמן). הבטחתי לה שנחזיר את עידית בריאה. הצמתים שלי עם פנינה התבטאו בשיחות מאוד מיוחדות, מעשירות אחרות, וגם בניסיון ודאגה לעזור למשפחה. קודם עם דן ואחר כך איתה. רציתי להזכיר את הצניעות שלה. היו לה יכולות לא שגרתיות, יכולות למידה והכלה והשכול איך שהיא התמודדה אתו... פשוט אהבתי אותה.
היה לי מפגש עם מורן בן גוריון והיא תמצתה את זה מאוד יפה. היא אמרה שבהתחלה נוצר קשר בגלל השכול, אבל לאט לאט עם השנים היא נשבתה בקסמה של פנינה. בהתחלה היא ניסתה להביא עוד בני כיתה של שחר לבקר, אבל עם השנים שהקשר עם פנינה התהדק היא כבר לא הייתה צריכה אף אחד. היא הייתה מחכה למפגשים עם פנינה. הן תכננו להיפגש שוב ולא הספיקו. פנינה הצליחה להגיע לכל אחד בדרך שלו, בשקט באור בצניעות בהמון חיבה ואהבה. זו פנינה בשבילי.
גליה: ביקרתי הרבה את פנינה שהיא הייתה בחדר חולים, זה היה מצב ללא מוצא. הכל בסדר אבל לא בסדר. בקושי ידעה לאיזה רופא ללכת. מצד אחד עשו לה בדיקות בבית חולים, בדיקות שהראו שהכל בסדר. מצד שני היא חלשה ואפילו לא יכולה לעמוד על הרגליים. באיזשהו שלב היא אמרה - “רחלה נכנסה לעניין וזה יהיה בסדר".
נוגה: אני אקרא את השיר שעידית בחרה. השיר מ-כ"ט בנובמבר:
את דרכי שלי אסלול במו ידי
אחצוב בסלע אפסע במדבר
את נתיבי שלי אאיר בנרי
את מדברי שלי אמצא בעלעלעי
יום חדש יאיר ופרח שלי יפרח
אני 42 שנים בבית השיטה. בצמתי הדרכים שלנו דווקא לא נפגשנו. את ברק לימדתי הבעה, את ורד קצת, את אפרת עוד פחות. את עידית עוד לא. עידית סיימה בית ספר לפני שהגעתי לבית השיטה. את שחר כבר לא. הוא התחיל ללמוד לאחר שסיימתי ללמד. אז לא היה לי קשר מיוחד. גם לא הגעתי הרבה למרפאה. לכן נפגשנו מאוד מעט.
אני רוצה לספר על שלוש ארבע פגישות. אחת הייתה בהתכנסות במרחב, לא זוכרת איזה. אמרתי כמה מילים. בסוף המפגש מצאתי את עצמי הולכת לידה בדרך לביתי. היא אמרה לי פתאום: “את יודעת שאני אוהבת איך שאת אומרת דברים". לא הייתי בטוחה שידעתי, אבל מאותו רגע כבר ידעתי. בפעמים הבאות שדיברתי, והיא הייתה בקהל, ראיתי בעיניים שלה שהיא אומרת: "לזה התכוונתי”.
דווקא בגלל שלא הכרנו זו הייתה תחושה מאוד חזקה שמישהי ממש מאזינה למשהו שאומרים. יש שלושה מעגלים שמע: שומע, מקשיב ומאזין. שומע זה לא רצוני, מקשיב זה אם איזושהי כוונה, מאזין זה כבר עם כוונה מלאה, עם כל הלב. זה טוב לדעת שיש מישהי שהיא ממש מאזינה. בפעמים הבאות שיצא לכתוב משהו ידעתי שאני מכוונת גם לאוזניים שלה שכל כך מאזינות. היא יותר האזינה מאשר השמיעה.
הייתי בצוות יום הזיכרון שהחליט שמותר כל פעם לשים דגש על שניים שלושה חללים.
החליטו ששחר יהיה אחד החללים שמתמקדים בו. היה שיר שהוא כתב ומישהו הלחין אותו. הבחור שהלחין הסכים לבוא ולשיר אותו. זה הפר את השוויון, כאשר נותנים לאחד החללים שיר מולחן. היינו צריכים לדבר עם דנדלה ופנינה, שיבינו שנותנים מיקוד לשחר, אבל זה כמובן שהוא לא יהפוך למרכז הערב. זה היה רגע שונה ומשונה שמישהו מקבל יתר תשומת לב. דנדלה ופנינה שיתפו פעולה. הדרך שפנינה קיבלה את זה עזרה מאוד לאיך שזה התקבל בציבור. אחר כך כבר לא פחדנו ללכת עוד פעם בדרך הזאת.
המפגש הבא היה בשבעה של דן, אחרי שכבר הבנו שאנו משדרות על אותו תדר. באותו זמן חקרתי על תל יוסף וגדוד העבודה, ודן היה חלק מאותם מקורות על הנושא. התחלתי לדבר עם פנינה. פתאום משהוא נכנס, כפי שקורה בדרך כלל בזמן השבעה. פנינה אמרה לי "נוגה אני רוצה שתבואי פעם אחרת ותספרי את מה שהתחלת, כי זה מאוד מעניין אותי". זה לא יצא כי היא חזרה לתכנית החיים העמוסה שלה, ואני לחיי. גם יש לי חשש שאני רוצה לשדר יותר ממה שמישהו אחר רוצה לקבל.
הפגישה הבאה הייתה כשהלכתי לבקר אותה עם מאירה בחדר חולים. דברנו על ספרים, והיא כעסה על עצמה "אין לי כוח לקרוא, אין לי כוח להחזיק את הספר". היא כאילו נעלבה מעצמה. "זה לא יכול להיות שאני כל כך חלשה, אני עוד אתחזק”. בדרך ראיתי את חנל'ה ודברנו על כמה היא חלשה. חנל'ה אמרה היא יותר חולה ממה שהיא חושבת.
מאירה: היא לא סלחה לעצמה שאין לה כוח, שהיא לא עושה כלום. היא אמרה לי "אולי תדברי עם פולי, שתבוא אלי שתראה לי משהו שאני יכולה לעשות. אני לא לא יכולה ככה לא לעשות כלום”. יום אחד ישבתי בספריה. היא טלפנה וביקשה ספר: "צבע החלב". בחיים לא שמעתי על הספר הזה. היא לא ויתרה לעצמה אף פעם. בתקופה שדנדלה היה מאושפז יחד עם יוסוף, היא הייתה באה לבקר את דנדלה ברגל. יש לה קלנועית אבל היא התעקשה לבוא ברגל, למרות שכבר היה לה בעיות עם ברזל וחוסר כוח. "לפחות את ההליכה הזאת אני חייבת להתמיד” היא התעקשה.
מריימי: הייתי שכנה של פנינה, מאוד שמחתי להתפנות מאיפה שגרתי קודם. עשיתי סקר. בדקתי הרבה מקומות. רחלה אמרה לי: ”דפנה (השכנה הקודמת של פנינה) רוצה להתפנות. למה שלא תתחלפו. את תעברי לפה ודפנה תעבור במקומך”. קיבלתי את ההצעה. על הדשא של דפנה היה המון ג'אנק. קודם התחלתי לפנות את האשפה בעזרת חברים.\ פנינה אמרה: "אל תשכחי שיש לי עוד כוח ואל תיקחי לי את כל העבודה”. אמרתי: "לא לא, אני לא אקח לך את כל העבודה אבל קצת אני אעשה”. היא מאוד הודתה לי שבאתי להיות שכנה שלה. היא כל הזמן אמרה: "תכנסי למה את לא נכנסת?”. אני השבתי: "כשאני באה מהעבודה כבר אין לי כוח”. כמה פעמים ספורות הם באו אלי, וכמה פעמים ספורות באתי אליהם. מעט מדי.
התמזל מזלי ואני הייתי זאת שישבה לידה בלילה האחרון לפני הניתוח. היא אמרה לי: "אין לי כוח, מה אני אעשה כל הזמן. אני לא יכולה לנשום”. אמרתי: "מחר יהיה הניתוח והכל יהיה בסדר”. היא ענתה: "הנכד שלי צריך לבוא, ואני צריכה להיות עד אז חזקה”. הוא טלפן דיבר איתה מגרמניה. והיא כל כך הודתה לו ושמחה אתו. היא אמרה לו: "אני אחכה לך ותבוא ואני כבר אהיה בסדר”. באמת באמת לא תיארתי לי שזה הסוף. לא הספקנו כלום. תכננו פה, תכננו שם. באנו יומיים אחרי. איך שאנחנו נכנסים למחלקה ושואלים איפה פנינה, אמרו לנו היא הלכה לניתוח עוד פעם. רצנו לחדר ניתוח ראינו את ברק ונאוה יושבים. הם אמרו לנו: "לא יודעים אם היא תצא, ומתי היא תצא”. זה מאוד מאוד מוקדם מדי, ועכשיו אני מקווה שעידית תבוא להיות שכנה שלי.
לאה: אני מכירה את פנינה מאז שמשפחת דובניקוב אימצו אותי. הם היו באים כל שבת לדבורה. הכרתי לא לעומק. הייתי צעירה, לא כל דבר עניין אותי. הילדות היו מאוד חמודות. אפרת הייתה עומדת מול המראה של דבורה ודבורה ואומרת נכון שאני יפיפייה. זה היה שנים כאלה של מפגשים לא יותר מדי קרובים.
בתקופה האחרונה שדנדלה מת הייתי מגיעה לשבעה יום יום. הרגשתי חלק מהמשפחה. כשפנינה התחילה להרגיש לא טוב ודנדלה כבר לא היה, היא הקימה צוות כוננות: עדנה ואני ולא יודעת מי עוד, למקרה שהיא צריכה עזרה דחופה. יום אחד היא ישבה עם אחותה נאוה. לא ידעתי למה היא קראה לי ורצתי אליה במהירות כולי מתנשפת. שאלתי את פנינה: "מה קרה?”. ופנינה אמרה לאחותה "את רואה". פעם אחת היא קראה לי לבוא כשהיא הרגישה מאוד לא טוב. היא היתה במרפאה וקראה לי לבוא ולקחת אותה הביתה. היא הייתה במצב נורא, במקום נשימות היא עשתה גרעפצים. לא ידעתי איך לעזור.
בבית חולים כשרק התאשפזה עדנה ישבה לידה עם חוברת של דורות בגלבוע. פנינה בחרה את החוגים שהיא רוצה להשתתף בהם בשנה הבאה. באותה הזדמנות היא ביקשה ממני למצוא לה את הספר "צבע החלב". הייתי בחיפה בביקור של הנכדים, נכנסתי לחנות ספרים ובדיוק היה שם העותק האחרון של “צבע החלב”. קניתי לה אותו מתנה ממני, אבל היא לא הספיקה לקרוא בו.