את דן יצרו בליל אהבים בקיבוץ כפר גלעדי אל מול נחל דן – ומכאן גם קיבל את שמו. כשהיה בן שנה עברו הוריו מן המושבה פתח תקווה, לקיבוץ הרביעי של גדוד העבודה - תל יוסף.

מכאן שדן ינק את רעיונות השיתוף, העבודה העברית והשוויון עוד בבטן אמו. אביו נמשך לעבודת החקלאות החלוצית, והסתיר את הידע שלו בנפחות. נדרשו שלוש אספות קיבוץ כדי להכריע את האב יהושע לעבור לעבוד במסגרייה. כשכבר עבד  במסגרייה, התעקש יהושע להמשיך במלאכת הנפחות למרות הכאבים הקשים שחתכו את בטנו, עד שנפטר בגיל צעיר ממחלת הסרטן. סיפור דומה עבר גם על האם ציפורה, שהוכרחה לעבוד בראיית חשבון בעקבות החלטת אסיפה. דן הקטן קלט שעבודה, ובמיוחד עבודת כפיים קשה היא המפתח לערך האדם.

יהושע נפטר בגיל 40 והותיר את דן יתום. שדן היה באותה עת בן שבע. בעקבות מות האב גם האם ציפורה נחלשה, והפכה מאם מטפלת לאם מטופלת. הקיבוץ הפך בשביל דן לא רק לרעיון אלא למשפחה של ממש.

במשך שנים הציב דן את הקיבוץ במקום הראשון, מעל לאינטרסים שלו ושל משפחתו. את חתונתו דחה כדי לא להקשות על הקיבוץ לפני חג הפסח. את ירח הדבש קיצר כדי לא להעדר בתקופת הקציר. לא הייתה שעה שהוא לא היה מוכן להתייצב, לא הייתה עבודה קשה שהוא בחל בה. נאמן לאמירה שמי שיכול עושה, הוא נמשך במיוחד לעבודות הכפיים המלוכלכות. חבריו לעבודה מספרים שכאשר הם רצו להימנע מעבודה מלוכלכת, הם היו עובדים עליו. הם אמרו לו שהעבודה מסובכת מדי בשבילם, על מנת לגרום לדן להאמין שרק הוא יכול לפתור את הבעיה. לשיטתם הם הצליחו לעבוד על דן, אבל בשבילו עבודה קשה (ומלוכלכת) הייתה סם החיים.

הכסף (או בלשונו כייסף) היה עבורו אויב של ממש. בפרשנות שלו לסיפור המקראי על עגל הזהב, החטא כלל לא קשור לעגל, אלא לנהיה אחרי ה"זהב". בצבעים חדים הוא תיאר את תאוות הבצע שהשתקפה מהריקוד סביב העגל. לכן המוטיבציה האין סופית שלו לעבוד, לא הייתה קשורה בתגמול כספי, או בתגמול כלשהו. היא הייתה קשורה בתחושת ערך עצמי וברצון לתת לקיבוץ, אותו הוא ראה כמעין משפחה מורחבת.

כאשר דן הגיע לגיל מתקדם, המציאות טפחה על פניו. כמו כל אדם מבוגר, הוא נאלץ להשלים עם העובדה שיש כעת צעירים יותר, מוכשרים יותר, שיודעים טוב יותר.

השינויים הטבעיים הללו, קראו בעיצומה של שינויים מבניים בקיבוץ. מפעל החיים של בני דורו של דן, עמד בפני מתקפה, האמונה שלהם עמדה בפני ניפוץ. אל המערכה הזו נכנס דן כשגופו עייף, שנפשו רצוצה (לאחר מות בנו), וכשחברי הקיבוץ הצעירים רואים בו כאיש האתמול, כזקן שזמנו עבר.

בנפש כעוסה ראה דן איך ערך העבודה מוחלף בערך הכסף, איך פרנסי הקהילה (לשיטתו) מגייסים את מיטב מרצם לדאוג לעצמם במקום לקהילתם. הוא חש איך הקול שלו, הופך בידי מתנגדיו לקול של ליצן, ולמרות זאת הוא המשיך לנסות ולהשפיע. בניסיון לדחוק את הגלים לאחור הוא אפילו העמיד את עצמו בגיל שבעים ושמונה כמועמד למזכיר הקהילה, מועמדות שזכתה לגיחוך כללי, ושסחפה אחריה קול אחד בודד.

בשנות התשעים החלו לנשוב רוחות ההפרטה בקיבוץ. החברים רצו את הכסף בקופה האישית שלהם במקום בקופה המשותפת. כל אחד רצה כמובן שלקופתו שלו יגיע כמה שיותר מהכסוף הכסוף הזה.

כיצד יצליח חבר קיבוץ להטות את זרם הכסף לקופתו? פתאום התחיל ריב. כל חבר רצה להגיע לעמדת ניהול, שהרי מהמפורסמות שמנהל שווה (כלכלית) יותר מפועל. מי שלא הצליחו להיכנס לאחת מעמדות הניהול הקיימות, נקטו יוזמה יצירתית, הוסיפו לתפקידים הקיים את התואר מנהל, בחזקת אם לא יועיל לא יזיק.

מגיל צעיר הוטמעה באבא הסלידה מבעלי הון נצלניים ובמידה פחותה יותר ממנהלים. הבדיחה הישנה גרסה שמי שיכול לעשות עושה, מי שלא יכול לעשות מלמד ומי שלא יכול ללמד מנהל. אבא הביט על “בהלת הניהול” בתערובת של תמיהה וסלידה. התואר מנהל כמובן היטיב עם בעליו, אך הוא לא היה מספיק. כמקובל המנהלים נדרשו להציג את השורה התחתונה, שורת הרווח. וברוח אותם ימים חלק ניכר מהמנהלים מצאו פתרון יצירתי להצגת רווח. התמחור של יום עבודה של חבר קיבוץ (כאשר נכללים בו, חדר אוכל, מכבסה, ושלל הוצאות. של חבר קיבוץ), היה גבוהה משל פועל שאינו מהקיבוץ. כדי להגדיל את הרווח, העדיפו המנהלים "פועלים זרים". השיטה הזו נתנה מענה תעסוקתי מצוין לתושבי הערים הסמוכות, ומענה הרבה פחות מוצלח לחברי הקיבוץ (במיוחד המבוגרים שבהם).

לשמחת מנהלי המפעלים השורה התחתונה הראתה הגדלת רווח. לקיבוץ עצמו הרווח הזה פחות השתלם כי הוא עדיין נאלץ לספק לחבריו המובטלים חדר אוכל, כביסה ושאר שירותים. בשורה התחתונה, הקיבוץ שילם ביוקר על "ההצלחה הכלכלית" של מנהליו. העניין הכלכלי היווה סיבה שולית מאחורי "הזרת המפעלים". מאחורי העדפת "עובדים זרים" עמד גם עניין אידיאולוגי. חברי הקיבוץ אינם רק פועלים במפעל, הם גם במידה מסוימת הבעלים של המפעל. כתוצאה מכך הרבה יותר קשה לשלוט בחברי הקיבוץ. בפועל זר הרבה יותר קל לשלוט, כאשר הוא לא משביע רצון, פשוט ניתן להיפטר ממנו.

תפיסת העולם החדשנית הזו הייתה כפטיש עשר קילו על ראשו של דן. לא רק שההפרטה הכלכלית - מעמדית עמדה בסתירה ערכית לכל מה שהוא האמין בו, לא רק שהגילוי שחברי קיבוץ מוכנים לפגוע בחברים כדי להגדיל את הכנסותיהם הכעיס אותו, דן מצא את עצמו בעמדה מאוד פגיעה. הוא הרי תמיד טרח תמיד להישאר במעמד הפועל, יתר על כן הוא תמיד היה הפועל "עושה הצרות", זה שמתעקש לחשוב אחרת, זה שמסרב לקבל מרות. כאשר מוסיפים למשוואה את גילו של דן מגלים שהוא היה מועמד ראשוני להפוך למפוטר, ויותר מכך למיותר.

בימים שבהם רוב חברי הקיבוץ רצו להעביר את נכסי הכלל לידיהם הפרטיות, דן צעד בכיוון הנגדי. הוא קנה את רכב הובלת החולים מכיסו הפרטי – לטובת הכלל. ברכב הזה כמעט ולא נעשה שימוש פרטי, משום שדן עסק בהסעת חולים קרוב ל-12 שעות ביום. בשעות הנותרות כמו רוב השבתות הוא נשאר להיות כונן. מדובר באדם שהיה באמצע העשור השביעי לחייו. הנהגים הצעירים שעבדו לידו, סירבו להתניע את המכונית שלהם אחרי השעה ארבע אחר הצהריים, וכמובן הותירו לו את כל הכוננויות.

המסירות של דן לחולים לא נעצרה רק בשעות העבודה. הוא קיבל על עצמו את רוב הנסיעות הארוכות, הוא החל לקחת חולים מביתם במקום שהם יבואו אל המרפאה. בנסיעה אל בתי החולים הוא היה עוצר במקומות שונים כדי להביא סבתות לנכדיהן. בחלק מהמקרים הוא אפילו לקח על עצמו לסדר לחולה את הניירת בבית החולים.

ההנהלה נהנתה מן הסתם מהעובד הנלהב, שחסך להם בקניית רכב, וביצע עבודה של לפחות שני אנשים. אך למסירות הזו היה מחיר. לשום אדם לא מומלץ לנסוע יותר משמונה שעות ביום, אך לאדם בן 65 זה ממש מסוכן. לאט לאט הצטברו תלונות של אנשים שלא מוכנים לנסוע עם הנהג המסוכן. דן עמד לשלם ביוקר על מסירותו המופרזת.

הפיטורים מהסעת החולים יצרו שבר שכבר לא יתאחה. גלגל התנופה האימתני נעצר באחת. ממי ששאב את ערכו העצמי מעבודה קשה ותרומה לזולת. דן הפך באחת לאדם אין בו חפץ. הוא התיישב בכורסת ה"ארצי באנקר" שלו וחיכה בעקשנות למוות שירחם עליו.

אבל במיכל הישן נשאר עוד קצת דלק. בדרך לא דרך משכו אותו לעזור בעבודתו הנגרייה. פנינה ייסדה בית דפוס קטן בקיבוץ ומדי פעם ביקשה את עזרתו של דן. העזרה הספורדית הפכה לשותפות משפחתית בהדפסות השונות של הקיבוץ.

בשנים הללו כבר הושלם המהפך המחשבתי בקיבוץ. הערך של האנשים כבר לא נמדד במדדים ישנים של עבודה או תרומה לקהילה. בקיבוץ המתוקן אדם נמדד על פי הערך הכלכלי שלו. ועדת מומחים מדדה את הערך הכלכלי של העבודות השונות. החברים המתינו לבשורה כמה הם שווים. הועדה בדקה את ענף הדפוס והציעו לדן ופנינה את ההצעה הנדיבה של 200 שקל בחודש בגיל 68 החליטה פנינה בשביל שניהם לותר.

ועדיין גלגל התנופה של דן המשיך להסתובב. כ-12 שנה קודם לכן שכלו פנינה ודן את בנם שחר בלבנון. כמו הרבה הורים שכולים גם דן טיפח את קבר בנו. כשהעבודה בדפוס הסתיימה נותר לדן זמן לפתח את עבודת הקבר. הוא יצר מערכת עציצים, ואחר בנה להם מערכת השקיה אוטומטית. לאט לאט התחביב התפתח גם לקברים הסמוכים, משם לכלל החלקה הצבאית ומשם לבית הקברות עצמו. הכל כמובן מתוך החלטה אישית, מבלי לקבל תמורה או אישור ממישהו. בין היתר הוא בנה שער חדש לבית הקברות לאחר שהקודם התפרק. יום אחד בעודו מקרצף את קברי החלקה הצבאית מהלכלוך והחומציות שדבקו בהם עלה לו רעיון. עצי האורן על מחטיהן החומציות, והקקי של ציפוריהן, הם הגורם ללכלוך המייסר. כהרף עין תפס דן משור שרשרת חשמלי, ושלח שני עצי אורן למנוחת עולמים. השמועה על המעשה הנלוז הרעידה את אמות הסיפים בקיבוץ, ולדן הוצא צו הרחקה מבית הקברות (למעט הקבר של בנו).

עייף ומובס דן חזר לכורסתו מחכה למוות שבושש לבוא. אין שוטה, כמו שוטה זקן אמר המלך ליר בשמם של כל הזקנים שנבגדים על ידי בניהם, שהופכים להיות חסרי ערך בענייני הדור הצעיר, לאחר שהם השקיעו בו את מיטב מרצם.

אך לחיים עוד היו תכניות בשביל דן. כמה חודשים לאחר תבוסתו בבית הקברות, התגלה גידול בראשה של בתו עידית. כדרך מערכת הרפואה בפריפריה הגידול התגלה בדקה התשעים. צריך היה לנתח למחרת או שלא יהיה מה לנתח. מהצד השני יש את מערכת הבריאות שאינה ששה לממן ניתוחים יקרים למבוטחיה. היה צורך להפוך שולחנות, היה צורך להזיז הרים, היה צורך להסיע חולים ומי יותר מתאים מדן למשימה. כעוף החול עלה דן מכורסתו, ובאנרגיה שיכלה להזיז שני קטרים, הפך שולחנות, הזיז הרים הסיע חולים והציל את חייה של עידית.

הוא שמר על כוחותיו כל עוד עידית נזקקה לשירותיו. חודש לאחר מכן כאשר מצבה של עידית התייצב, דן אושפז בעקבות ירידת לחץ דם. המקרה הרפואי הפעוט קיבע באופן סופי את השבר של פיטוריו. זמנו עבר.