תחנה ראשונה חצר מגדל (בית הראשונים)

​

למרות שלא ידוע על מישהו מבני המשפחה ששהה בחצר מגדל, לסיפור החצר יש נגיעה בסיפור המשפחתי. המקום נקנה בראשית המאה ה-20 על ידי מספר נזירים, שהאמינו שהם יוכלו למצוא במקום את קברה של מרים המגדלית. ב-1908 הנזירים התייאשו מהחיפוש, ומתנאי האקלים הקשים ומכרו את המקום לחברת פיק"א. במקום הוקמה חווה, שנועדה להכשיר את החלוצים החדשים לעבודה בחקלאות. בחווה הזאת עברו חלק מהאבות המייסדים של תנועת העבודה כמו א.ד גורדון, ברל כצלנלסון וזלמן שזר, שניים מהם נגעו באופן ישיר בסיפור המשפחתי.

הראשון הוא יוסף טרומפלדור, יוצא הצבא הרוסי הכריזמטי, שאיבד את ידו בזמן שירותו הצבאי. טרומפלדור היה מסור לרעיון הקומוניסטי, וניסה להקים במגדל קומונה חקלאית. הדרישות שלו היו יותר מדי גדולות. הוא דרש מאנשי הקומונה להספיק בשני ידיים מה שהוא עושה ביד אחת. הדרישה הזאת הייתה כל כך מוגזמת שגם הוא לא הצליח לעמוד בה, ואחרי כשנה הקומונה של טרומפלדור התפרקה.

​

דמות חשובה אף יותר לסיפור המשפחתי הוא נתן חרובי. כמו טרומפלדור גם חרובי הקים במגדל קומונה, אך בקומונה שלו היו רק ארבעה אנשים: הוא אשתו, אחיו ואשת אחיו. הקומונה הזו הצליחה מעל המשוער. חרובי החל את גידול הירקות בארץ, ואפילו הצליח לכונן קשרי מסחר עם דמשק. בזכות ההצלחה הזו, חרובי קיבל תפקידים יותר ויותר מרכזיים מטעם הסוכנות היהודית.

​

הימים כאמור ימי העלייה השנייה, וגולת הכותרת ההתיישבותית באותה עת הייתה הקבוצה. ישוב שמתנהל בשוויון כמעט מוחלט. לחרובי היה רעיון חדש: ישוב בו תהיה ערבות הדדית, יהיה ענפים משותפים כמו פרדס, יהיה רכוש משותף כמו אסם, אבל לכל חקלאי יהיה משק משלו. הוא מנסה לגייס חלוצים לתכניתו, ולשכנע את האחראים בסוכנות להקצות אדמה לצורת ההתיישבות החדשה. ב-1919 לאחר שנים של השתדלות סוף סוף ניתן שטח לישוב. המקום אצבע הגליל, שלושה קילומטרים מזרחית לכפר גלעדי. בין 14 המייסדים של המקום נמנים גם נחום וציפורה מלכימן. ציפורה לבית דוידזון היא האחות של עדה סורוקר סבתה של פנינה רפאלי.

​

הכביש

ההרפתקה בחמארה לא עורכת ימים. בתחילת 1920 חמארה נופלת. חצי שנה לאחר מכן נתן חרובי חוזר לכינרת ועל כתפיו מוטלת אחת המשימות המרכזיות של הציונות באותה עת. בעקבות מלחמת העולם הראשונה הארץ נכבשת על ידי האנגלים. כדי לבסס את האחיזה שלהם האנגלים מתחילים להשקיע בתשתיות. אחת התשתיות הראשונות שהאנגלים מחליטים להקים הוא כביש צמח טבריה שיגשר בין תחנת הרכבת בצמח, לעיר התיירות טבריה. בזכות מהנדס המים פנחס רוטנברג, מצליחים הציונים לזכות במכרז לסלילת הכביש. התגמול סכום אסטרונומי של 100 אלף ליש"ט.

​

לכביש הזה יש משמעות גדולה בתקומת האומה. ראשית הוא יצר ברית בין היהודים לבריטים, שבה היהודים משמשים קבלני משנה. הפרויקט דרש הרבה ידיים עובדות, והוא היה ראשית הפתרון למצוקת העבודה של גל העולים שהגיע אחרי המלחמה. מלבד זאת הוא הוסיף לציונות מימד חדש. אם עד אותה עת הציונות התמקדה בחקלאות, כביש צמח טבריה הפך את התנועה לציונות של בניית תשתיות. מהפרויקט הזה, צמח המשרד לעבודות ציבוריות, שממנו קמו כמה חברות שהידועה בהם היא סולל בונה.

​

הסוכנות היהודית זכתה במכרז לבניית כביש, על נתן חרובי הוטלה המשימה להיות המפקח על הבנייה. הייתה רק בעיה קטנה. לאף אחד מהחלוצים היהודים כולל חרובי עצמו לא היה מושג ירוק כיצד בונים כביש. יום לפני מעמד החתימה נתן חרובי נעלם. איש לא ידע היכן הוא, והחתימה נדחתה. לאחר שבוע הוא הופיע שזוף כולו. באותו שבוע הוא הצטרף לצוות הסלילה של כביש יריחו, ולמד בזריזות את מקצוע סלילת הכבישים.

​

סלילת כביש צמח טבריה משכה אליה רבים מהעולים החדשים. כשלושה חודשים לאחר תחילת הסלילה התרחש מאורע בעל חשיבות. על גבעה ליד חמי טבריה הקימה קבוצה של סוללים קומונת פועלים כלל ארצית. הקומונה ידועה בשם "גדוד העבודה". למעשה השם המקורי היה הרבה יותר ארוך: “גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור".

​

סיפורו של יוסף טרומפלדור נפסק בקומונה החקלאית במגדל. מאז הוא הספיק לעשות מספר דברים, להטיף להקמת קומונת פועלים כלל ארצית, להקים את גדוד נהגי הפרדות (יוזמה משותפת עם זאב ז'בוטינסקי), להקים ברוסיה את תנועת החלוץ, שגייסה הרבה חלוצים נלהבים, וכמובן להצטרף למגיני תל חי ולמות "בעד ארצנו". המוות ההרואי של טרומפלדור הקנה לו מעמד של גיבור. לא פלא שהחלוצים החליטו לקרוא לקומונה שלהם על שמו. יתר על כן חלק ניכר מאותם חלוצים היו אנשי החלוץ (הקרימציקאים) שטרומפלדור עצמו גייס.

​

כשנה לאחר הקמת גדוד העבודה, הגיע לארץ עולה העונה לשם יהושע, לימים אביו של דן רפאלי. יהושע החל את דרכו כפועל יום בחדרה, אך עד מהרה הצטרף לגדוד העבודה ופעל בין היתר בפלוגת עין חרוד ובפלוגת החוצבים בירושלים.

​

​

תחנה שנייה גלעד ליישוב חמארה מטע אבוקדו קיבוץ מעיין ברוך

​

בשלהי 1919 אחרי שנים של בקשות, סוף סוף הקצתה פקידות יק"א שטח לקבוצת

המתיישבים של נתן חרובי. בכ"א תרע"ט, ה-17 באוגוסט 1919, התקבצו חברי הקבוצה

בקואופרטיב מרחביה שבעמק יזרעאל, והחליטו על תקנון הישוב החדש:

• האדמה נשארת ברשות קק"ל.

• הקרדיט להתיישבות מתקבל בערבות הדדית.

• המשק מעורב.

• כל אחד מהמתיישבים מקבל כמה עשרות דונם, ובהם דונמים אחדים בהשקעה.

• המושב יכונן על יסוד עבודת היחיד בחלקתו. הכשרת הקרקע בניית המושב ומוסדות

       הציבור, קניית צרכי המושב מבחוץ ומכירת תוצרתו תעשינה באופן משותף. תינתן

       הרשות לקבוצות קטנות על חברי המושב להוציא לפועל עבודות שונות או לפתח 

       ענפי משק באופן משותף.

התקנון הזה יהווה את הבסיס לצורת התיישבות חדשה העונה לשם "מושב עובדים".

​

נחום וציפורה מלכימן עלו לארץ מאוקראינה ב-1911 והתיישבו בראש פינה. נחום עבד בחקלאות בזמן שציפורה עבדה כמיילדת בצפת. הם שמעו על ההתיישבות החדשה בחמארה והחליטו להצטרף. אליהם הצטרפה גם בתם תקווה בת ה-6. נרגשים עלו חברי הקבוצה לאצבע הגליל. לאצבע הגליל הייתה חשיבות מכרעת. באזור נובעים הדן, החצבאני והבניאס. הנחלים שמספקים את עיקר עתודת המים למדינה שבדרך. ב-1896 הוקמה במקום המושבה מטולה. ב-1916 הוקם הקיבוץ כפר גלעדי על ידי אנשי השומר. ליד כפר גלעדי הייתה חווה חקלאית שב-1918 הפכה לקיבוץ בשם תל חי. הישובים הללו יחד עם חמארה נועדו להבטיח שאצבע הגליל תהיה חלק מגבולות ישראל.

​

האצבע הפצועה

לאנשי חמארה, שהגיעו למקום, לא היה מושג לאיזו תסבוכת גאופוליטית הם נכנסו. עד מלחמת העולם הראשונה האזור נשלט על ידי הטורקים. למעצמה העולמית באותה עת "בריטניה”, היה עניין מועט במזרח התיכון. עיקר המשאבים של הבריטים באזור היה במצריים, בזכות התגליות ההיסטוריות של קברי הפרעונים ובזכות תעלת סואץ, שאפשרה למעצמה הימית נתיב מהיר לארצות מזרח אסיה.

​

באיזשהו שלב של מלחמת העולם הראשונה, החליטו בריטניה וצרפת לשים את ידיהם גם על פיסת המדבר של המזרח התיכון. בהסכם סייקס פיקו – הם החליטו איך לחלק את "עור הדוב" לאחר שהם יכבשו את האזור. לצרפתים היה תיאבון גדול. הם דרשו את חלקו הצפוני של האזור – סוריה ולבנון של ימינו. התיאבון של הבריטים הרבה יותר צנוע. כל מה שהם רצו היה את אזור הנמל של חיפה.

​

המערכה על המזרח התיכון החלה לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה. הכוחות הבריטים והצרפתיים באותה עת כבר היו מותשים. כדי להצליח להשתלט על האזור, הבריטים מגייסים את השבט האשמי מסעודיה שיעזור להם במלחמתם בטורקים. בתמורה מובטח להאשמים השלטון על מדינה ערבית עתידית שתשתרע מהים התיכון ועד למפרץ הפרסי. מלחמת העולם הראשונה מסתיימת עם ניצחון מוחץ למעצמות ההסכמה. עיקר הכיבושים באזור נעשו על ידי הבריטים. תוך כדי המלחמה מתפתח גם אצל הבריטים תאבון לשטחים. המקור לתאבון הזה הוא גילוי נפט בעיר מוסול שבעירק. בסוף המלחמה הבריטים מקבלים לידיהם מנדט שכולל את מרב שטחי ארץ ישראל וירדן של היום. הצרפתים מקבלים את האזור של לבנון וסוריה. באופן טבעי האירופאים תובעים לעצמם שליטה ישירה על אזורי החופים, ומאפשרים לערבים ממשל עצמי באזורי המדבריות של פנים היבשת.

​

קו הגבול בין הבריטים לצרפתים הוא קו ישר מראש הנקרה במערב ועד ראש פינה במזרח. משמעות הדבר ששלושת הישובים הצפוניים: מטולה, כפר גלעדי ותל חי נמצאים תחת שליטה צרפתית ויש חשש גדול שבמפה העתידית השטח לא יהיה חלק ממדינת ישראל. לשבטים הערבים ניתנה כאמור הבטחה לכינון מדינה משלהם באזור. בסיום המלחמה החליט פיסל – הבן הבכור למשפחה ההאשמית לממש את ההבטחה הבריטית. הוא הקים ממלכה בסוריה הגדולה, ששטחה מעירק ועד לים התיכון. מהצד השני עמדו הצרפתים שרצו ליצור מדינת חסות משלהם לאורך החוף. כדי להקל עליהם את השליטה במדינה, הצרפתים החליטו שהמדינה תהיה בית לנוצרים הסורים. השם שנקבע למדינה הוא "לבנון”. על הרקע הזה התקיימה מלחמת התשה בין המוסלמים לנוצרים. מלחמת ההתשה התקיימה בעיקר באזור דרום לבנון ואצבע הגליל, היכן שהצבא הצרפתי היה דליל. במלחמה הזאת פורעים מוסלמים היו נטפלים לנוצרים, שודדים, רוצחים ולפעמים אפילו שורפים כפרים. למרות שהטינה המרכזית של המוסלמים הייתה נגד הנוצרים, מדי פעם הם גם הוציאו קיטור נגד ההתיישבות היהודית באזור.

​

באקלים רווי המתח הזה חמארה עלתה על הקרקע. מבין ארבעת הנקודות חמארה הייתה הפגיעה ביותר. במקום היו רק שני צריפים. לא בתי אבן ולא חומה. להבדיל מכפר גלעדי ותל חי ששכנו על גבעה, חמארה נמצאה בשטח מישורי שאינו מוגן. חמארה נמצאה על המסלול של הפורעים המוסלמים מביתם בגולן לעבר כפרי הנוצרים בדרום לבנון. כך קרה שאת "עודף המוטיבציה" של אנשי הכנופיות הם הפנו לעבר מתיישבי חמארה.

​

ההרפתקה של חמארה הייתה קצרה. העליה על הקרקע הייתה בחודש אוקטובר. ב-7 בדצמבר נורו יריות על שני חברי חמארה שירדו לשאוב מים מהחצבאני. בתקופה זו הפורעים הערבים עדיין התייחסו ליהודים הרבה יותר טוב מאשר לנוצרים. כאשר פורעים נתקלו בנוצרים הם היו הורגים אותם, אם הם היו פוגשים יהודי הם היו גונבים ממנו, ולפעמים אפילו מניחים לו לנפשו.

​

בחודש דצמבר האירועים הסלימו. יום אחד הפורעים לקחו בשבי שניים מחברי חמרה. גזלו את הסוסה שברשותם. אחד מהם הם שחררו כדי שיודיע שיבקש כופר עבור השבוי השני. השבוי הצליח להימלט וסיפר שיש במקום צבא של כמאה וחמישים רוכבים. ב-13 בדצמבר נהרג שניאור שפושניק בתל חי הסמוכה מאש הפורעים. ב-15 בדצמבר שרפו הפורעים כפרים נוצריים באזור. באותו יום התקבלה ההחלטה לפנות את הנשים, הילדים והבהמות למטולה. ב-1 בינואר 1920 החל הפינוי. במקום נשארו שישה חברים להשלים את הפינוי ולהגן על הרכוש שנשאר. לפתע הופיעו שני בדויים. החברים הספיקו להחביא את הרובים. הבדויים הפשיטו את החברים והבטיחו לחזור בערב עם "תגבורת". ששת החברים הוציאו את הרובים ועזבו את המקום. ההרפתקה של חמארה נגמרה שלושה חודשים אחרי שהחלה.

​

​

תחנה שלישית פסל הארי השואג כפר גלעדי

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

עקב המצב הקשה בצפון, שלחו המוסדות מספר מגנים יהודים בראשות יוסף טרומפלדור כדי לעזור להגן על הנקודות באזור. ב-1 במרץ כחודשיים לאחר פינוי חמארה התחולל הקרב המפורסם בתל חי, שבו נהרגו כשמונה מהמגנים ביניהם יוסף טרומפלדור. על פי השמועה טרומפלדור הפצוע פלט לפני מותו את המשפט" “אין דבר, טוב למות בעד ארצנו". בסופו של דבר ארבעת הנקודות באצבע הגליל ננטשו. כחצי שנה מאוחר יותר בוועידת סאן רמו, הוחלט שאצבע הגליל תהיה חלק מהמנדט הבריטי. כפר גלעדי, מטולה ותל חי יושבו מחדש. יש אומרים שמדינת ישראל חייבת את אצבע הגליל לאותם ארבעה ישובים.

​

דמותו האגדתית של טרומפלדור, ביחד עם הציטוט המפורסם הכו את הארץ בתדהמה. הציונות ששיוועה לגיבורים יהודים מודרניים אימצה את טרומפלדור לחיקה. עוד בתקופת השלטון הצרפתי, הגיעו ציונים נועזים לפקוד את חלקת הקבר של טרומפלדור. בהנהלת הסוכנות היהודית התלבטו כיצד להנציח את הגיבור הציוני. בסופו של דבר התקבלה הצעה של אמן צעיר בשם אברהם מלניקוב. להנציח את שמונת הגיבורים בפסל. מדובר בהצעה חלוצית, שלימים תהפוך לקאנונית. פסלים ואנדרטאות יהפכו להיות מודל ההנצחה הנפוץ ביותר.

​

ההצעה של מלניקוב מתקבלת באמצע שנות העשרים, יעברו עוד כחמש שנים עד שימצא התקציב. בשנת 1929 מתחילים לעבוד על פסל הארי השואג. הארי נבחר כסמל לגבורה, כמחווה לשבט יהודה שגור אריה הוא סמלו. הפסל עוצב על פי תבנית הפסלים השומריים, ומבטו פונה מזרחה, כרמז לעם שחוזר אל ארץ נעוריו, אל התרבות "הכנענית" שהייתה נחלתו לפני הגלות. פסל הארי השואג, ממש כמו טרומפלדור, הפך להיות חלק מהאתוס הציוני.

​

הולדת סבא דן

ב-1930 הגיעו למקום שני חלוצים צעירים בחור ובחורה. הם טיילו במקום בו נמצא כעת הפסל, השקיפו על העמק שבו זורמים – החצבאני, הבניאס והדן. הם עשו מה שזוגות צעירים נוהגים לעשות. כעבור שנה נולד להם בן – הם קראו לו על שם הנחל שנשקף אליהם כשנה קודם לכן - “דן".

 

הבחורה "ציפורה רפאלי” בתו של אחד ממייסדי כפר גנים שליד פתח תקווה. בביתם הצנוע קם הסניף של "הנוער העובד" של פתח תקווה. בהגיעה לפרקה החליטה ציפורה להגשים את עצמה על ידי התיישבות בקיבוץ. הבחור הוא יהושע רפאלי. יהושע למד כימיה באוניברסיטה במוסקבה כאשר נתקף בחיידק הציוני. הוא עלה לארץ בגפו. תחילה עבד כעובד יום בחדרה. על ההגעה שלו לכפר גלעדי יש מספר גרסאות. בחוברת הזיכרון נכתב, שב-1929 יהושע גר בקיבוץ תל יוסף. הוא נדד צפונה בעקבות המשיכה למיתוס של טרומפלדור. על פי גרסת דן רפאלי, לפני העליה לכפר גלעדי יהושע עבד ביבוש ביצות כברה. לאחר שחלה במלריה החליטו בהנהלת הגדוד לשלוח אותו "להבראה" בכפר גלעדי.

על פי גרסת תמה ציוני (ההיסטוריונית המוסמכת של המשפחה) יהושע בכלל עבד בחציבה בירושלים. האבק הקשה מאוד על נשימתו, והוא עשה לעצמו חופשת הבראה בבית אחותו רחל בפתח תקווה. בזמן נופשו במושבה הוא הכיר את העלמה ציפורה, ובין השניים החל להירקם קשר. משפחתה של ציפורה ראתה בעין רעה את הקשר שלה עם החלוץ התפרן... יכול להיות שכפר גלעדי היה המקום הרחוק ביותר בארץ בו השניים יכלו לממש את אהבתם.

​

שאלת הפסל

לפני מספר שנים החליטה משפחת רפאלי (הנכדים של ציפורה ויהושע) לעשות טיול באחד הנחלים באזור. כמיטב מסורת המשפחה, רוב המשתתפים איחרו בשעה. כדי "להרוג את הזמן" החליטו ברק נועה ופשר לטייל בפסל הארי השואג. לתדהמתנו ראינו כיתוב על לוחית מתכת שהפסל מוקדש לפלוגת החוצבים של גדוד העבודה שיצרה אותו. הכיתוב הזה עורר בנו הרהור, שכן הכרנו בן משפחה שהיה סתת בפלוגת החוצבים של גדוד העבודה: הסבא יהושע רפאלי. על פי העדויות יהושע היה חבר בפלוגת החוצבים בירושלים. האם יתכן שגם בכפר גלעדי הוא עבד בתור סתת? האם יתכן שיהושע הניח את אזמלו על הארי השואג? שהוא היה שותף בסיתות האתוס הלאומי?

 

לצורך בירור הקושיה פנינו לסבא דן. דן כמנהגו באותם הימים ביטל מיד את הדברים בתקיפות. הביטול העיקש לא חתם את העניין, שכן באותה עת סבא דן ביטל כמעט כל דבר שאמרנו לו. הטלפון הבא היה להיסטוריונית של המשפחה תמה ציוני. תמה גם כן לא שמעה על דבר על הפסל, "אבל" היא הוסיפה, "תבדקו אם השנים בהם יהושע חי בכפר גלעדי מקבילות לשנים של יצירת הפסל". בירור קצר העלה תשובה חיובית. העבודה על הפסל החלה ב-1929 והסתיימה ב-1934. יהושע שהה בכפר גלעדי בין 1930 ל-1931.

 

ההתאמה בין התאריכים עודדה אותנו, אבל לא התירה את הספקות. הרי בזמן שהותו בכפר גלעדי יהושע יכול היה לעבוד בעבודות שונות, לאו דווקא בסיתות. פנינו לארכיון קיבוץ כפר גלעדי. לרוע המזל בארכיון כלל לא שמעו על יהושע וציפורה. "תנסו להיזכר באיזה מסגרת הם היו כאן”, הם דחקו בנו. “ובכן" מלמלנו "יהושע היה במסגרת של גדוד העבודה". הם פלטו "אהה" ארוך. אנשי גדוד העבודה כלל לא חיו בכפר גלעדי. הם חיו במחנה סמוך למחצבה”. כדי לוודא שלא נטעה הם הוסיפו – "הם עבדו בחציבה ובסיתות". הגילוי הזה גרם לנו להתרגשות. אבל עדיין נותרנו ספקנים. הרי המון אנשים עבדו בחציבה. מדוע שדווקא יהושע יהיה זה שעבד על הפסל?

​

יום אחד טיילנו ברחובות נתניה וראינו למולנו פסל קטן של אריה שואג. מסתבר שאת הפסל יצר פסל מקומי, בנו של אחד הסתתים שעבדו על הפסל המקורי. על פי עדותו של אותו סתת, שכרו אותו (הוא גר בראש פינה) ואת כל הסתתים מאזור אצבע הגליל כדי לעבוד על הפסל. יכול להיות שבכל זאת האזמל המשפחתי עשה חריץ קטן באותה אבן של האתוס הלאומי.

​

​

​

תחנה 4 מצפה דדו מטולה

​

בראשון בינואר פונו רוב מתיישבי חמארה למטולה. מספר ימים אחר כך שלחה ההסתדרות

את אברהם הרצפלד כדי לבדוק: מה שלום המתיישבים, מה שלום הרכוש, והאם יש מצב

שהמתיישבים יחזרו לחמארה. אחרי הכל ההסתדרות השקיעה מאמץ רב בהקמתו של

הישוב החדש. בעודו מדבר עם המתיישבים הגיע שליח ובפיו בשורה. הצריפים בחמארה

נשרפו על ידי הפורעים המוסלמים. מתוחים מהחדשות הרעות, החליטו המתיישבים לדחות

את ההחלטות למחר.

 

​

​

למחרת המצב נראה עוד פחות טוב. הפורעים החלו לצור על מטולה. היה חשש לחייהם של מתיישבי חמארה ומטולה כאחד. הדרכים חזרה לארץ היו חסומות. למזלם הגדול, הפורעים תקפו בעיקר כפרים נוצרים, נוצרה שיירה של פליטים שברחו מכפריהם אל העיר צידון. אנשי חמארה ומטולה החליטו להצטרף לאותה שיירת פליטים. בין הפליטים היהודים פסעו גם נחום ציפורה ובתם תקווה. מושל העיר צידון קיבל את פליטי מטולה בחיבה יוצאת דופן. הוא שיכן אותם בבניין העירייה ונתן להם פיתות ומים. למחרת היום הגיעו סירות לנמל צידון והשיטו את פליטי מטולה חזרה לארץ. תעבור כשנה וחצי עד שנחום ציפורה יחד עם שאר מתיישבי חמארה יקימו מושב עובדים חדש. שם המושב "עין טבעון". לאחר מספר שנים השם ישתנה ל"כפר יחזקאל”.

​

שותפות הגורל

סיפורם של מתיישבי חמארה מדגים את שותפות הגורל בין יהודים לנוצרים במרחב המזרח תיכוני. מדובר בשני מיעוטים שצריכים לכלכל את צעדיהם במרחב שרובו מוסלמי. למען המיעוט הנוצרי הסורי (מארוני) הקימה צרפת את מדינת לבנון. ליהודים הקימו הבריטים בית לאומי בארץ ישראל. בשל שותפות הגורל אך טבעי היה שלבנון וישראל יהיו בנות ברית. בפועל משנות ה-80 לבנון היא בגדר הצפון שממנו תיפתח הרעה.

​

לבנון תוכננה להיות מדינה נוצרית, אבל שינויים דמוגרפים הביאו לכך שכיום רק כ-40 אחוז מהאוכלוסייה הם נוצרים. כדי לשמר את הסטטוס קוו ללבנון יש שיטה דמוקרטית שמאזנת את מוקדי הכוח על פי חלוקה אתנית, כך שעיקר הכוח הפוליטי נשאר בידי הנוצרים. חוסר האיזון בין דמוגרפיה למוקדי חלוקת הכוח הפוליטי, גרם למלחמת אזרחים בלבנון. לתוך הסבך הלבנוני נכנסו גם ארגוני "השחרור" הפלסטינים שעברו מירדן ללבנון בשנות השבעים. ארגוני השחרור התיישבו לאורך קו הגבול עם ישראל, והחלו לבצע משם פעולות טרור וירי קטיושות.

​

מלחמת אזרחים היא סיוט לאזרחים, אבל למעצמות זרות וליצרני נשק היא יתרון גדול. ישראל זיהתה בסבך הסכסוך בני ברית. צבא נוצרי בשם "צבא לבנון החופשית". ישראל חימשה ואימנה את הצבא, והוא גמל לנו בשמירת האינטרסים שלנו. בשנות השמונים צבא לבנון החופשית מחליף את שמו ל"צבא דרום לבנון".

​

ב-1982 בעקבות ירי קטיושות על הצפון, והתנקשות בשגריר ישראל באנגליה, ישראל יוצאת למבצע צבאי בלבנון. המבצע שמתחיל בניסיון לטהר רצועת בטחון, הופך למלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל. ישראל נמצאת בתככי לבנון עד שנת 1985, וממשיכה להחזיק ברצועת בטחון בלבנון עד שנת אלפיים. בין היתר ישראל מנסה להכתיר בלבנון שליט בובה שיהיה נתון למרותה. מלחמת לבנון גבתה מישראל כ-650 קרבנות. בצד הלבנוני מונים מעל ל-18 אלף קרבנות. זו אולי הסיבה שהברית הנוצרית יהודית לא הצליחה להבשיל.

​

ערצב

לא פעם כאשר אומה באה להלחם היא נלחמת את המלחמה הקודמת. האסטרטגים לומדים את השגיאות והלקחים מהמלחמה שהייתה, ומשנים טקטיקה בהתאם. במלחמת יום כיפור לדוגמה, הקברניטים התנהלו על פי התוצאות של מלחמת ששת הימים, ולכן לא נערכו כנדרש למלחמה החדשה. אחד הכשלים במלחמת יום כיפור קשורה לחיל האוויר. במלחמת ששת הימים חיל האוויר קבע את תוצאות המלחמה כבר בשעות הלחימה הראשונות על ידי השמדת חיל האוויר של צבאות ערב, מה שנתן לישראל שליטה מלאה באוויר.

​

מדינות ערב למדו את הלקח והכינו לישראל הפתעה. מערכי נ.מ שהקשו מאוד על חיל האוויר וגרמו לו אבדות כבדות. במצב הדברים הזה היכולת של חיל האוויר לסייע לכוחות היבשה נפגעה מאוד.

​

לאחר המלחמה החלו לתכנן במערכת הביטחון את דרכי ההתמודדות עם טילי הנ.מ של מדינות ערב. מדובר בתכנית רחבת היקף שכללה מגוון רב של פיתוחים. הפיתוחים שתוכננו באגף המודיעין, במכון וויצמן וברפאל, קיבלו את השם לוחמה אלקטרונית. באותן שנים התגייס לרפאל בחור בשם יעקב רפאלי (בנו של יהושע) שסיים את לימודיו בטכניון. יעקב היה בעברו טייס קרב ואף השתתף במבצע מוקד להפצצת שדה התעופה בלוקסור במלחמת ששת הימים. עברו הצבאי, סייע לו בפיתוח סימולטור למערכת נגד טילים שנקראה "ערצב”. מערכת שידעה לזהות ולהתביית על משגר טילים. ב-9 ביוני שלושה ימים לאחר פרוץ מלחמת לבנון פתח צהל במבצע ערצב 19 שבו הושמד כל מערך טילי הנ.מ של הצבא הסורי.

 

מבצע ערצב אפשר לצה"ל לכבוש את לבנון בקלות. ההצלחות הצבאיות יצרו לקברניטים דילמה. כל נסיגה משטח לבנוני יכלה להיחשב כהישג לבנוני, ומכאן כהפסד שלנו. בשל ההיגיון הזה מדינת ישראל נשארה בעומק הלבנון מעל לשלוש שנים. באותם שנים קמו לנו שונאים חדשים בדרום לבנון. ב-1985 צה"ל השיג את כוחותיו מעומק הלבנון, אבל המשיך להחזיק ברצועת בטחון בדרום לבנון. הרצועה נועדה להבטיח את תושבי הצפון מפני ירי טילים של ארגון חיזבאללה. צה"ל המשיך לשבת ברצועת הביטחון 15 שנים נוספות. עיקר הפעילות הייתה להחזיק מוצבים בעומק הלבנון. החיילים במוצבים עשו מערבים ופתיחות צירים. בפועל ללוחמי הגרילה של החיזבאללה, שגרו במקום והכירו את השטח, היה יתרון על פני החיילים הישראלים שבאו למקום להעביר קו. כך הצליחו חיילי החיזבאללה להסב לכוחותינו לא מעט נפגעים. ברצועת הביטחון נפגשו שחר ונועם הנינים של האחיות עדה וציפורה, בשירות בעורב צנחנים.