הקדמה: אגדת מספר הסיפורים
יוון נחשבת לערש התרבות המערבית. אך בטרם הצמיחה התרבותית, יוון הייתה אוסף של שבטים. כל שבט עם המאפיינים שלו, עם השפה שלו, עם הכפרים שלו. למעשה הקשר בין הכפרים היה רופף, וכל כפר היה סוג של אי בודד. יום אחד פלש ליוון שבט צפוני: הדורים. הדורים אולי לא היו חכמים כמו השבט המינואי, לא כל כך אמיצים כמו השבט המיקני... אבל היה להם יתרון גדול. היה להם את הברזל. עד מהרה מצאו עצמם בני הכפרים המבודדים תחת הכיבוש הדורי. הכפריים היוונים לא אהבו את השלטון הזה, אבל לא היה להם כל כך מה לעשות – בזכות הברזל הדורים פשוט היו חזקים מדי.
המצב הפוליטי הזה הוביל לתופעה מעניינת. בין הכפרים החלו להסתובב אנשים. הם כמובן לא יכלו להמריד את תושבי הכפרים באופן גלוי. במקום הם החלו לספר סיפורים. סיפורים על גיבורים שנלחמים במפלצות. סיפורים על הרפתקנים שמתגרים בגורל. סיפורים על רשעים שנענשים על ידי האלים. הסיפורים האלו "המתיקו" את החיים של הכפריים. הם נתנו להם בידור, הם נתנו להם משהו לחכות לו, הם נתנו להם תקווה. חשוב מכך, בזכות מספרי הסיפורים בני השבטים התחלו לדבר באותה שפה. נוצרים סיפורים משותפים, מיתולוגיה משותפת אפילו היסטוריה משותפת. כך מצליחים הסיפורים לאחד את שבטי יוון לישות אחת, ולאחר שהאיחוד נוצר, היוונים מצליחים ללא קושי להדוף את השלטון הדורי. כך הסיפור הצליח לנצח את הברזל.
מה שמוביל אותנו לסיפור היווני שלנו.
הנמכת ציפיות
במטוס מעל סלוניקי אנו רואים מתחתינו מרבד עננים אפור וסמיך. זה תואם את ציפיות החזאי למזג אויר סגרירי. מבני בטון כעורים שנראים כמחסנים ממלחמת העולם הראשונה משמשים כהאנגרים למטוסים. גם העגלות לציוד נראות כפיסת ענתיקה, עשויות ברזל מחליד. קבענו להיפגש עם האיש מהשכרת הרכב ליד המכונה האוטומטית לממכר פרחים. מה זה מכונה אוטומטית לפרחים ואיפה מוצאים כזאת בתוך נמל תעופה? התעלומה נפתרה בקלות שכן באולם הכניסה הקטנטן ניצבה רק אותה מכונת פרחים מסכנה. כמובן שאיש הקשר שלנו לא היה, הוא הגיע באיחור אפנתי של רבע שעה, מותיר אותנו לתהות אם הגענו למקום הנכון.
קבענו להיפגש עם האגף ההולנדי: ורד, שיר וטל, בבית המלון שלהם בפרברי סלוניקי. התכוונו לשתות קפה במקום, ולעשות טיול קטן בעיר בטרם נעלה לאולימפוס. הדרך למלון עברה באזור תעשייה, עם נופים מסעירים כמו פסולת בניין, שלטים מרוססים , מוסכים, כבישים משובשים ושאר פניני תיירות כאלו. את הדרך למלון בקושי איתרנו כיוון שהיא יצאה מכביש עפר ניסתר שהוביל לאחד המוסכים. כשנפגשנו ורד שיר וטל היו להוטות לעזוב את המקום (ואפילו את יוון עצמה) על עליבותו וכיעורו לאחר חמש שנות משבר.
התבהרות חלקית
בנסיעה לעבר האולימפוס לאורך הים ההיגאי, הנוף התשתיות ומצב הרוח משתפרים בהדרגה. היעד הראשון הוא פנטלימונאס העתיק, כפר שנקרא על שם מרטיר נוצרי, וממוקם על צלע האולימפוס. אנו מחנים את הרכבים מכיוון שלא ניתן להיכנס לכפר עם מכונית. אנו עוברים בטיילת היפה שמהווה את הכניסה לכפר. זה מקום נהדר לצפות על הים ההיגאי ולהיזכר כיצד הוא קיבל את שמו. על פי המיתולוגיה, לפני שתזאוס הפליג לכרתים להלחם במינוטאור הוא הבטיח לאביו המלך איגאוס להניף על הספינה מפרש לבן כאשר הוא ישוב חי מההרפתקה, כדי לסמן שהוא נשאר בחיים. בסופו של דבר תזאוס שכח את הבטחתו והניף בשובו דגל שחור. האב המיוסר קפץ מצוק אל הים ובכך העניק לו את שמו.
הכפר עצמו נראה כמו כניסה לעולם האגדה. הבתים והמדרכות בנוים מאבנים בצבעים שונים מה שהופך אותו לאחד הכפרים המיוחדים בצפון יוון. אנו נכנסים לאחת החנויות. בפינה יושב צורף ומראה לנו כיצד הוא מלטש אבן ספיר כדי להתאים אותה לתוך טבעת. אשתו של הצורף מספרת לנו את הסיפור של הכפר. המלחמות והקשיים הכלכליים דלדלו את אוכלוסיית הכפר, עד שבשנות ה-50 של המאה הקודמת אנשי הכפר בנו ישוב מקביל לחוף הים ההיגאי כ-10 קילומטר מהכפר העתיק. כתוצאה מכך הכפר ננטש. מה שהציל את הכפר הוא סרט יווני שצולם במקום. בעקבות הסרט, יוונים מאתונה וסלוניקי התאהבו במקום ורכשו בו בתים.
פרי הקיפוד
בירידה מהכפר אנו מבחינים מתחת לעץ בפרי קוצני דמוי קיפוד. אנו מנסים לגעת בפרי ומקבלים דקירות כואבות. ניחושים עולים מהו הפרי המסתורי. הניחוש המועדף: ערמון. כך קורה שבכל פעם שאנו מזהים את הפרי הקיפודי על הארץ אנו קוראים לנועה לעצור את המכונית. אלא שמדובר בכביש מסוכן צר ומתפתל והעצירה בו אלוהים ישמור. לאחר מספר קילומטרים נעלם הפרי הקיפודי ועמו חלום הערמונים שלנו. כ-10 קילומטר מהכפר בגבעה קטנה על חוף הים ההיגאי נמצאת מצודת פולימון המרשימה. מכיוון שההגעה אליה דורשת טיפוס, אנו שולחים את פשר וטל שיבדקו אם הדרך מתאימה לסבתא. הם עושים את הדרך בריצה ונבלעים במצודה. לפני שהם מספיקים לצאת, סבתא ושיר עומדות בשערי המצודה.
כבר שעת אחר הצהריים ואנו עוד רוצים להספיק לעלות על האולימפוס. מדובר בדרך צרה ומפותלת שלא פעם עוברת על פי תהום. נוסף על כך ההר מכוסה ענן כך שקשה מאוד לראות את הכביש. השמיים מתחילים להתקדר. ורד תופסת יוזמה ועוצרת את המסע המסוכן. אנו חוזרים לכפר ליטוכורו ונפגשים עם נטשה, שבבית הוריה נתארח. אנו עוקבים אחרי מכוניתה בסמטאות הצרות של הכפר, אנו עוקבים אחריה כאשר רואים את הבית האחרון בכפר, כאשר מתרחקים מספר קילומטר מהכפר, כאשר פונים לדרך עפר, ולאורך הפניות המרובות בדרך המפותלת, עד שאנו מגיעים לשער חשמלי. מאחורי השער יש אחו עם אווזים, ארנבים, עצי פרי, גינת ירק ומעל הכל את הפרי הקיפודי המסתורי. התעלומה נפתרה. באמת מדובר בערמונים. בקומה העליונה שבה נלון כבר האח בוער ועד מהרה הוא מתמלא בערמונים קלויים.
בערב אנו מקבלים בשורה מרה. מזג האוויר למחרת צפוי להיות גשום וטיול הקניונינג במפלי האולימפוס מתבטל. למזלנו לא רחוק מהבית ישנה חוות סוסים. בית החווה נראה העתק של בית חווה מהמערב הפרוע, בתוספת הטאץ' המקומי: תמונה של קדוש נוצרי. הקאובוי היווני מניח על השולחן שבעה ספלי תה, וליד כל אחד במקום סוכר צנצנת דבש קטנה. לא רחוק מהחווה יש ערוץ נחל עם עצי דולב ענקיים שם אנו מתוודאים לראשונה לשלכת היוונית. לערוץ נכנסים שני סוסים מסוקסים ועליהם טל ופשר.
סבתא מטפסת על האולימפוס
הנחל היפה נוסך בנו אומץ, ואנו מחליטים לעלות שוב על האולימפוס. מבט על ההר מראה שגלימת העננים עליו סמיכה מאשר אתמול, אך כך גם נחישותנו. הכביש על ההר מאוד מרשים. זכורות במיוחד "מנהרות השלכת" כאשר אנו נכנסים עם הרכב לסבך עצים זהוב. היעד הראשון שלנו הוא מנזר נטוש על שם ה"קדוש הנוצרי" דיוניסוס. קריאת מנזר על שם אל פגאני, היא דוגמה לכך שהנצרות האורתודוכסית ביוון היא המשכה של הפאגאניות הישנה ושלא פעם הם שלובות זו בזו. העננים וקירות המקדש ההרוסים נוסחים בנו תחושה רוחנית. והנה מתוך העננים יוצאת דמות, נזיר עבדקן עם עיניים מאירות צועד סמוך לנו ובידו מפתח שבדי. המנזר לא נטוש כפי שחשבנו, גרה בו קהילת נזירים, ואחד מהם ביצע עבודות אינסטלציה במקום. סמוך למנזר יש שביל עזים שמוביל למערת נזירים. השביל תלול ולא מתאים לסבתא, אי לכך אנו צועדים בו רק כשלוש מאות מטר עד שאנו מגיעים לקרחת יער עם ברכות ומפלונים.
המשכנו עם הכביש על האולימפוס עד שהגענו לסופו. כאן מתחיל שביל טיפוס שמגיע לפסגת האולימפוס. לפני העליה השבנו את נפשנו במסעדה שהוקמה לטובת מטפסי ההרים. אנו מנסים לתרגל על המלצר את שני המשפטים ביוונית שהתאמנו אליהם: חוריס סקיה וחוריס סקורדו (בלי בצל ובלי שום ביוונית). כמובן שהמלצר לא הבין מה אנו רוצים מחייו. שביל ההליכה מתחיל ביער יפהפה עם נחל, גשר עץ, צמחיה מיוחדת. הממצא הנחמד מכולם הוא סלמנדרה שחורה עם נקודות צהובות. חזרנו למכונית בידיעה שהמטרה הרשמית של הטיול הושגה. סבתא פנינה טיפסה על האולימפוס.
חנות הירקות הפלאית
אנו מספיקים עוד לטייל מעט בכפר ליטוכורו. בלי ששמנו לב ירדה החשיכה. אנו נאלצים לנווט לבית המבודד בלי אור, ובלי ההנחיה של נטשה. בעזרת מחט ישנה, מגנט, מפת הכוכבים, זיכרון צילומי ומלאי אינטואיציה נשית הצלחנו לאתר איכשהו את הבית. בירקניות בליטוכורו מלאי הירקות והפרות דל, אך אצלנו בחצר יש כלבו נייד. אנו ממלאים את הסל ברימונים, חבושים, חציל, כרובית מלפפון ופלפל. נועה וורד מסתערות על הירקות במטבח, כשלפתע נועה קוראת לברק בהתרגשות לבוא לטעום את הפלפל המיוחד. פרוסה דקה מהפלפל והפרצוף של ברק מתחיל להחליף צבעים. חמישה קדי מים אפילו לא מתחילים לצנן את הצריבה. פשר נגע בטעות בפלפל בידו. גירוד קל בלחי שמאל, והיא התחילה להתנפח. הוא רץ לשתוף פנים, והעין החלה לשרוף, נועה הושיטה יד לעזרה והפה שלה התחיל לצרוב. סבתא שולפת בחירוף נפש את חתיכות הירק הקטלני מהמרק, וזורקת אותם אחר כבוד לפח האשפה.
הפלישה הגדולה
לאחר שעה וחצי ברק מצליח להזיז שלוש אצבעות, וזה אות להתחיל לשחק במשחק קבוצתי. לפתע מצטרפת למשחק נמלה מעופפת מה שמוציא צווחה קטנה מפיה של טל. לא עוברות דקות רבות ולנמלה מצטרפות חברותיה, ואחר חברותיהן של החברות... מסיבת הנמלים הלכה וגדלה. יחד איתן הבית מלמלא בקולות אימה של שיר וטל. התחלנו לחפש את מקור הפלישה. גילנו שרצפת המטבח מוצפת בנמלים המעופפות. ורד התחמשה בשואב אבק ויצאה למלחמה בנמלים. היא כבר החלה להרגיש שידה על העליונה, אך רשרוש כנפיים מתקרת המטבח משך את מבטה, וגילה שנחלי נמלים יוצאים מתקרת העץ וממלאים את המטבח בשנית. ברק נשלח להביא תגבורת מהמארחים. מכיוון שההורים של נטשה לא יודעים אנגלית, נדרש משחק פנטומימה משובח, עד שהאימא התייאשה ופשוט עלתה לראות מה קורה. לאחר שצפתה בנחילי הנמלים, היא נגשה לארון בקור רוח והוציאה ספרי נגד חרקים. היא ניסתה להפעיל את הספרי ללא הצלחה. לאחר שהתייאשה ניגשה לארון והוציאה ספרי אחר. ברק הודה למארחת תפס את הספרי, רץ למטבח והתחיל לרסס. ריח ניחוח מתקתק החל להתפשט במטבח. הסתבר שאנו נלחמים בנמלים עם מטהר אויר לשרותים.
מוצרים שימושיים
למחרת קמנו לשרידי הקרב, ולריח החריף של מטהר האוויר. ורד שיר וטל שמו פעמיהן לנמל התעופה, בעוד אנו המשכנו בדרכנו למרכז יוון. עזבנו את הכביש היפה לאורך הים ההיגאי כדי לעלות על כביש יפה ממנו בקניון טמפה. קניון שמפריד בין הר אוסה לאולימפוס. המיתלוגיה מספרת שהטיטנים במלחמתם באלים ניסו להעמיס את הרי פליון על גבי הר אוסה. כך הר אוסה יהיה גבוה מהאולימפוס, ויאפשר להם לכבוש את משכן האלים. כישלון הטיטנים הניב את המצוק המרשים, שבתוכו זורם נהר הפיניוס לעבר הים ההיגאי. על הכביש יש מספר נקודות עצירה שבהם אפשר להתרשם מהמצוק, מהנחל ומהמוזות (השוכנות בו על פי המיתולוגיה). אנו עצרנו ליד כנסיית פרסקבי. אל הכנסייה מוביל גשר תלוי שעובר מעל הנהר השוצף. עם כל הכבוד, לכנסיה, לנהר השוצף, לגשר התלוי, לצמחיה המרשימה... מה שתפס את תשומת לבנו הן החנויות (העלובות) במתחם. החנויות הציעו שני סוגי סחורה: צעצועי פלסטיק זולים מסין ואיקונות של קדושים נוצרים – לך דע למה תזדקק קודם.
במתחם זה כמו בכל יוון יש דגמים קטנים של כנסייה על עמוד, מאין תמרור תלת מימדי. בדגם יש דלת שמאחוריה תמונות קדושים ומקום להדלקת נר. הדגמים הם אות לאדם שעשה דרך קשה והצליח להתגבר על המוות בכח הרצון והנחישות, או שהוא לא הצליח ומת. אלפי דגמי הכנסיות על עמוד מראות את הנאמנות האין סופית של אנשי יוון ליקיריהם המתים, כמו גם של יקיריהם החיים, ואולי זו הסיבה שניתן למצוא כל כך הרבה כנסיות כאלו.
אחרי שעה וחצי נסיעה במישורים היפים של חבל תסליה, החלטנו לעצור בעיירה טרקליה, יותר בשביל לאוורר את הגוף מאשר לראות משהו ספציפי. בזווית העין הבחנו במגדל שעון עתיק והחלטנו לשים פעמנו לשם. הדרך לטירה עברה בסמטאות צרות וציוריות, שיצרו קושי לבחור באיזו מהן ללכת. באחת הסמטאות היה עץ ועליו פירות שלא ראינו מעולם. הצורה דמתה לאפרסק, אלא שהפרי היה גדול פי שלוש מאפרסק. נוסף על כך הייתה לו קליפה כתומה בוהקת. למרות שהעץ לא שייך לנו, ולמרות שלא ידענו מהו הפרי, החלטנו לוותר על ההיסוסים ולנסות את אחד מהפירות. כמו המים הגנובים – גם הפרי הזה היה טעים בטירוף. ניסינו לחשוב מהו הפרי. לאחר שמורידים ממנו את העסיסיות, את המתיקות וכמה טעמים נוספים מגיעים לגרסה החוורת שהיא האפרסמון שאנו מכירים.
לאחר גרם מדרגות מאתגר, הגענו למתחם של טירה ישנה שבו בניינים עתיקים ובניהם מגדל השעון. המקום אפשר תצפית נאה על העיר, וגם על צוקי מטאורה (היעד הבא שלנו). בזמן שברק עולה על מגדל השעון יצא אליו שומר בקריאה ברקלו. ברק מיד נענה, אך התברר שהשומר הידידותי בכלל אמר פרקלו (בבקשה ביוונית). השיחה ביניהם התפתחה לדו שיח של חרשים שבסופה ניסה השומר ללמד את ברק איך אומרים תודה ביוונית- אפחריסטופולי, עם הצלחה מאוד מועטה.
השעה כבר הייתה שלוש בצהרים וכולנו הרגשנו שהרווחנו את ארוחת הבוקר שלנו, מה גם ששלפוחיות השתן שלנו דרשו מקום להתפנות. ירדנו לעיר במטרה למצוא בית קפה. את הראשון פסלנו משום שלא היה בו כלום, השני היה מזללה של מזון מהיר, השלישי מאפייה ללא קפה. כך שרכנו את רגלינו עד שמצאנו בית קפה מפואר למראה, שבקומתו השנייה שירותים מרווחים. לתדהמתנו גילנו שהנוהג המקומי הוא לשתות קפה ללא עוגה לצידו. המנהג המוזר הזה גרם לנו להרגיש קצת כמו השועל שהגיע לכרם ולא יכול היה לאכול מהענבים. כפיצוי הקפה מוגש שבתוכו יצירות אמנות. היצירות המוצלחות הרתיעו אותנו משתית הקפה. כששתינו את הקפה, כל לגימה הוסיפה מימד סוריאליסטי לציור. כשהציורים היטשטשו לגמרי, נגשנו להביא את המכונית. להפתעתנו גילנו שבית הקפה שישבנו בו היה מרוחק כעשרים מטר ממדרחוב ססגוני שבו התחרו בתי הקפה מי מגיש את העוגות המשובחות ביותר.
הלסת נשמטת
מטאורה מרוחקת כעשר דקות מטרקליה. הגענו אליה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, מתוך ידיעה ברורה שאנו חייבים להיות באזור המנזרים בזמן השקיעה. המנזר הראשון שעלה בגורל הוא מנזר השילוש הקדוש. מנזר ששימש תפאורה לאחד מסרטי ג'ימס בונד. כדי להגיע למנזר יש לרדת קודם במדרון תלול, שבסופו מגיעים לגרם מדרגות שמוביל עד למנזר. מקלות ההליכה של סבתא פנינה עבדו שעות נוספות והובילו אותה עד לתחתית השביל, אך על המדרגות המאיימות שמובילות לראש הצוק הם החליטו לוותר. הדרך כולה עברה בנוף עוצר נשימה. בכלל מרגע שמגיעים למטאורה הלסת נשמטת, וחוזרת למקומה שעות ספורות לאחר שעוזבים את המקום. מנזר השילוש הקדוש מציע את השילוש שמשותף לכל המנזרים: חדר תפילה עם ציורי קיר עתיקים של קדושים, מעט היסטוריה של המנזר שגולת הכותרת שלה היא חדר הרשת, ונוף מרהיב על המנזרים האחרים. השילוש הזה למי שתהה עולה שלושה יורו לאדם. חדר הרשת הוא המקום שבו העלו אנשים לראש הצוק בעזרת חבל. את האנשים היו שמים בתוך רשת (לימים בתוך סל) ומכאן שמו של החדר. האגדה מספרת שהנזירים לא החליפו את החבל עד שהם קיבלו אישור מהבורא. אישור כזה היה מתקבל רק לאחר שחבל נקרע...
במטאורה כשמונה מנזרים פעילים וביניהם מספר רב של נקודות תצפית. בחלק מאותן נקודות יש מסלול הליכה הכולל גם טיפוס על סלעים. בדיוק למסלול כזה פשר וברק הלכו, כאשר נועה ופנינה מביטות בהם ממרחק בטוח, ומנופפות בזעם "שלא תעזו להמשיך הלאה" בכל פעם שהם טיפסו על סלע חדש.
המנזר הבא הוא מנזר הנשים. אנו כינינו אותו מנזר הקשישים, מכיוון שזהו המנזר היחיד שניתן להגיע אליו ללא טיפוס. סבתא כבר ישרה את בגדיה, וסידרה את שערה כדי להיכנס בשערים, אלא שהללו כבר היו סגורים מפאת השעה. כדי לנחם אותנו הופיע מאי משם חתול קטן שעל אחת מעיניו כתם שחור, ומכאן שמו ביוון: משה דיין.
סימנים ראשונים של דמדומים החלו להופיע, וחשבנו לרדת לכפר למצוא את האכסניה שלנו לפני שיחשיך. בהחלטה פזיזה ברק הפנה את ההגה מכיוון הירידה לקלבקה (העיר שלמרגלות הצוקים), אל עבר המשך המסלול של המנזרים. התמזל מזלנו לעצור בנקודות העצירה המרהיבות ביותר דווקא בזמן השקיעה. אם הנוף במטאורה עוצר נשימה, קשה למצוא את המילים כדי לתאר את הנוף באותה שעה. כך קרה שעל כל סלע רענן צמחו תיירים עם מצלמות וצילמו ללא הכרה, בניסיון להנציח את הרגע. מטאורה הפכה את כולנו ללא יוצא מהכלל לתיירים יפנים.
שני הרחובות של הכפר קסטריני
המשך הדרך הוביל לירידה נוספת מרמת הצוקים, לעבר הכפר קסטריני שבו גם נמצאת האכסניה שלנו. הדרך הזו עוברת בתוך יער של צוקים שבצלו חוסה הכפר. לאחר התרעננות צעדנו אל עבר מסעדת גרדניה המרוחקת כ-200 מטר מהאכסניה שלנו. המלצרים זיהו מיד שאנו ישראלים (כמו חלק לא מבוטל מהסועדים) ושלפו מדי פעם מילה בעברית. הזיכרון הקולינרי המרכזי מהמסעדה היה המוסקה המשובחת שלה, שכמוה לא טעמנו. היום היה ארוך ומעייף ופשר שקע בתנומה עוד לפני שהוגש הקינוח. משמעות הדבר הייתה שעל ברק יהיה לסחוב אותו כל הדרך חזרה לאכסניה. בסיום הארוחה התגלתה מחלוקת: כדי לחזור חזרה ניתן להקיף את המסעדה מלמעלה או מלמטה. ברק שעל ידיו פשר בחר במסלול העולה, הארוך בשלושה מטר מהמסלול היורד שנועה ופנינה בחרו. הוחלט להיפגש עוד דקה בצידו השני של הבניין.
כבר חמש דקות עברו מרגע שברק הגיע לנקודת המפגש ופנינה ונועה אינן. "אולי הן מצאו איזו שהיא חנות בדרך?" כובד המשקל של פשר כבר התחיל להכביד על הידיים. ברק פסע למסעדה לבדוק מה גורם לעיכוב, והשתיים אינן. "אולי הן החליטו לחזור חזרה בלי לחכות?" ברק צעד חזרה כשעל זרועותיו הילד הישן. עייף מכובד המשא הוא הגיע לחדר וגילה שהדלת נעולה. דפיקות מבהולות לא הניבו שום תגובה. לרוע המזל המפחתות והטלפון הסלולרי היו אצל נועה. למרבה המזל ליד דלת החדר היה שולחן עם כיסא. פשר הונח על הכיסא כשראשו שעון על השולחן. במשך דקה התלבט ברק מה לעשות, להישאר עם הילד או ללכת לחפש את צמד האובדות. הכפר קסטריני מורכב משני רחובות. האפשרויות ללכת לאיבוד בו מוגבלות. ברק החליט לעשות ריצה מהירה בכפר, מי יודע אולי קרה משהו לנועה וסבתא. תוך חצי דקה הוא נמצא במסעדה, המלצרים לא יודעים כלום על השתיים. הוא רץ לאורך הרחוב הראשון עד סופו וחוזר דרך הרחוב השני. אין נועה ואין פנינה. סיבוב נוסף התוצאות זהות. הוא מחליט לחזור לאכסניה "אולי הם כבר הגיעו לשם". מרחוק הוא רואה שפשר עדיין שרוע באותה תנוחה. השתיים טרם הגיעו. בזווית העין הוא רואה את פקיד הקבלה. הוא ניגש אליו בהתרגשות. הם מצלצלים לסלולרי של נועה. מהמכשיר עונה המענה הקולי. למרבה המזל לפקיד יש מפתח נוסף. פשר מושכב לישון. ברק מחפש האם יש סלולרי נוסף באחד התיקים. לאחר חיפושים נמצא סלולרי. במתח רב ברק מחייג לנועה. שוב המענה הקולי. הוא מחליט לנסות להתקשר לסבתא, עוברים חמישה צלצולים ללא מענה. בראש מתחילים הסרטים: מה יכול היה למנוע מנועה וסבתא להגיע נקודת המפגש? האם מישהו שמע את העברית במסעדה? מתי הזמן המתאים להתקשר למשטרה? ומה אומרים למשפחה בבית? עוברים כבר עשרה צלצולים, כשלפתע עונה קול כעוס מהצד השני: "איפה אתה?"
המלאך מיכאל
למחרת חזרנו למסעדת גרדניה כדי לנסות להבין איפה השתבשו הדברים. המרחק למסעדה היה הרבה יותר קצר ממה שזכרנו. מכיוון הכיכר עלו קולות של שירה גרגוריאנית. נכנסנו לכנסיה היפה של הכפר באמצע הטקס. על הספסלים היו כחמישה מישישי הכפר מקשיבים ומצטלבים מדי פעם. הם עברו על פני תמונות הקדושים, מקפידים לנשק כל אחת ואחת מהן. סבתא ניסתה למשוך את הרגע הקסום של צלילי השירה כמה שיותר, לפני שנתחיל במסע היומי. מהכנסייה יוצא מסלול הליכה תלול שמגיע אל אחד מזקיפי הסלע. על רחובות הכפר מביטים סלעי מטאורה. בתוך הסלעים יש מערות. לפני שהם כבשו את פסגות הצוקים, הנזירים גרו במערות אלו. עד היום יש מערות שבהן ניתן להבחין בקירות וחלונות.
הגענו לקצה העליון של הכפר, לנקודת תצפית מרשימה. סבתא והמקלות נשארו לנוח. אנחנו המשכנו לטפס בתוך יער, עד שהגענו לבקתה לבנה ונטושה. לאחר התייעצות החלטנו לחזור, שסבתא לא תחכה סתם. במורד הדרך צעד אלינו בחור צעיר. פנינו אליו בצמד המילים ששימש אותנו יותר מכל ביוון "מילתה אנגליקה?" כלומר האם אתה מדבר אנגלית. הבחור הביט בנו במבט שואל. התברר שאנגלית הוא יודע היטב, אבל אפילו לא מילה ביוונית. שמו של הבחור "מיכאל אנג'לו", או כפי שאנו כינינו אותו מיכאל אנג'לו הפורטוגלי (על שם ארץ מולדתו). מפה לשם מיכאל אנג'לו החליט להצטרף אלינו להמשך הטיול במטאורה.
התחנה הראשונה שלנו הייתה מנזר הקדוש ניקלואס הסמוך לכפר. ממול אפשר לראות את מערת הצעיפים. על פי האגדה לרועה עזים טורקי שחי באזור, הייתה אשה עקרה. הרועה נתן לקדוש הנוצרי גורג' שחי במערה צעיף כמנחה, ורחם האישה נפתח. מאז אותו יום מתאספות נשות יוון פעם בשנה למרגלות הצוק של המערה, ומביאות איתן את צעיפיהן. הצעיפים נתלים במערה עד לשנה הבאה, אז הם מוחלפים בצעיפים חדשים. במקום הצעיפים החדשים מקבלות הנשים את הצעיף בן השנה מהמערה, כשהוא מלא בסגולות, ברכות ופשפשים.
לאחר העליה הקשה בכפר קסטריני אנו מוותרים לסבתא על העליה למנזר הראשון, אך על העליה למנזר רונסאו, אחד היפים במטאורה אנו כבר מתעקשים. על מנת לצלוח את גרם המדרגות הארוך סבתא זקוקה לעזרה. הקושי הגדול ביותר במעמד הזה הוא לגרום לסבתא להסכים לקבל את העזרה. הפזמון החוזר והעיקש שלה לכל ההצעות האלו היה השילוש "לא, לא, לא". למזלנו הגדול מיכאל אנג'לו שצפה במתרחש, החליט להציע גם הוא את ידו. בטרם סבתא הצליחה להגות את הרצף "no, no, no" היא כבר מצאה עצמה בשערי המנזר, שמצידה האחד ברק ובשני מיכאל אנג'לו. מראש המנזר אפשר להשקיף על ראשי צוקים אחרים באזור. בתקופת הזוהר פעלו באזור כ-24 מנזרים, וניתן להבחין בשרידים של חלק מאותם מנזרים. על המנזר תלויים סולמות ארוכים מעץ מתפורר שמסבירים כיצד הנזירים הצליחו בכלל להגיע למקום.
אל נקודת התצפית הבאה ברק וסבתא מגיעים ברכב, וממתינים לנועה, לפשר ולמיכאל אנג'לו שהלכו ברגל. את הזמן הם מנצלים לטיפוס על סלע קטן שמאפשר לצפות על כל האזור. לפתע נועה מגיעה שמחה וטובת לב. "איפה הילד?" היא נשאלת בבהלה. "עם מיכאל אנג'לו" היא עונה בטבעיות. מתחיל חיפוש אחר הילד. לפתע מתגלה מיכאל אנג'לו על ראש סלע תלול, ואחריו על אותו סלע ממש מגיח ראשו של הילד. אל מול ברק המבוהל, שרץ מיד לסלע התלול, נועה הגיבה בקור רוח: "אחרי הכל הילד נמצא בחברת מיכאל אנג'לו". בזמן ההמולה סבתא נשכחה בנקודת התצפית, משוועת לעזרה לרדת ממנה. במקרה עבר במקום לוחם שייטת. כעת ברור מעל לכל ספק שהמסלול המפרך של היחידה המובחרת אכן משתלם. בגבורה עילאית חילץ הצוללן את סבתא מסלע התצפית. באותו זמן הילד תרגל טיפוס הרים במורד הצוק התלול. מכאן והלאה בכל פעם שהוא יטפס למקום מסוכן, הוא ירגיע אותנו במילים: "אל תדאגו, עברתי קורס אצל מיכאל אנג'לו".
בסוף המסלול נמצאים שניים מהמנזרים המרשימים באזור, המנזר הגדול של מטאורה ומנזר ורלאם. שבעי מנזרים החלטנו לטפס רק לאחד מהם. בשביל סבתא זה היה הטיפוס השלישי לאותו יום ונראה שאיש לא יוכל לעצור אותה. בכניסה למנזר, נשים מתבקשות לעטות בד מרופט שבקושי ניתן לקרוא לו חצאית. סבתא שואלת אם תוכל לקחת את החצאית הביתה. המנזר כאמור היה מרשים מקודמיו. במקום חדר תפילה הייתה כנסייה של ממש, חדר הרשת היה פעיל והעלו בו חומרי בנייה. לרוחב המצוק נפרשו פיגומי בנייה, ורק המחשבה שמישהו עלול לעמוד עליהם – פחד אלוהים. המקומיים אוהבים לספר שלקח לבנות את המנזר עשרים יום, אבל עשרים שנה לקח להעלות את החומרים למעלה. בורלאם ישנה גם חנות מזכרות, ומוזיאון להתפתחות המנזרים באזור. לפני המוזיאון נמצאת גולת הכותרת. דלת עתיקה ומסתורית שתיירים מצלטלמים לפניה. כאשר מתקרבים אל הדלת שומו שמיים, הדלתות מנחשות אותנו ונפתחות מעצמן. מאחרי הדלת מופיע חלל סודי של שירותים ציבוריים מבריקים. כאשר מתקרבים מעט מגלים שאלו שירותי בול פגיעה, על מנת לתרגל את התיירים בהתנזרות.
אחרי המנזר עוד המשכנו לנקודת תצפית יפיפייה, כשפתאום הרגשנו כמו מי שאכל יותר מדי עוגות קצפת. הטעם משובח אבל הגענו לנקודת רוויה של יותר מדי מתיקות, כאילו שהלסת נתפסה לנו מרוב התפעמות. החלטנו לרדת לעיר קלבקה שלמרגלות המנזרים כדי לאכול ארוחת צהריים מאוחרת. העיר שמרה על השם העותמני שלה ("עמדה מבוצרת") כרמז להשפעת הכיבושים השונים שעל אדמת יוון. לפני הארוחה אנו מספיקים להציץ באחת הכנסיות העתיקות ביוון: הכנסיה הביזנתית בקלבקה. כפי שכבר הורגלנו הכנסייה מכוסה בציורי קיר עתיקים, בריכוז גדול בהרבה מזה שבמנזרים. עם כל הכבוד ליצירות הביזנטיות, הדבר המרשים ביותר בכנסיה הוא ריבוע זכוכית 20 על 20 ברצפת הכנסייה. דרך אותו ריבוע ניתן לראות את הפסיפס המקורי של המבנה, ששימש כמקדש לאפולו. גם כאן הפגאניות והנצרות שלובות זו בזו.
תרנו אחרי מסעדה בקלבקה, כשאנו מנסים ליישם את הלקח, ולחפש מסעדה ממש במרכז העיר. בעודנו תרים, מספר מלצרים זיהו את הישראליות שלנו והחלו לקרוא לנו במילות סלנג עבריות: יאללה, סבבה, מה נשמע וכיו"ב. לחיזור הזה לא יכולנו להתנגד והתיישבנו במקום. מלצר חביב ביטל את בקשתנו לתפריט, והסביר לנו בעברית רהוטה מה אנחנו (כישראלים) רוצים להזמין. פשר ביטל את הדעות המוקדמות של המלצר והזמין מנת שרצים (שרימפס). הללו הגיעו מצופים במחושים, עיניים ושש רגלים קטנות. פשר כילה את המנה, לאור הפרצופים המבועתים של סבתא פנינה.
נמלטים מהחוק
השעה כבר הייתה חמש וחצי אחר הצהרים. במקור רצינו להספיק לבקר במקום נוסף, אך נותרו רק שעתיים בטרם השמיים יחשיכו. עתה רק התפללנו שנספיק להגיע למחוז חפצנו כפרי זגוריה באור יום. אזור זה ידוע בכבישיו הצרים, המפותלים והמסוכנים. על פי המדריך הדרך ממטאורה עד לאוטוסטרדה שחוצה את יוון אמורה להיות דרך יפה אך מסוכנת. תוך פרק זמן מצאנו עצמנו בדרך צרה העוברת לאורך מצוק שמעבר לו עמק יפה. על המקום הזה נאמר המשפט "אם הדרך מסוכנת חייבים לשים עין על הנוף". חוץ מהדרך המסוכנת התברכנו גם בגשם וערפל, מה שהפך את הנסיעה למאוד אטית. כדי להעביר את הנסיעה התאמנו שוב על אמירת תודה ביוונית: אפ-חריס-טו-פולי. בעוד אנו נוסעים באטיות בדרך המפחידה, רואים כיצד אור היום הולך ואוזל, עוצר אותנו שוטר עם קלצ'ניקוב. אנו מסתכלים אחד על השני בפחד, מנסים להבין במה פשענו. סיגה סיגה הוא אומר לנו, על הכביש המסוכן נשפך שמן, וצריך להיזהר מאוד. ברק מנסה לשלוף ממוחו את התודה היוונית, ובמקום יוצא לו: "חרא פוליס". אנו מביטים רגע אחד בשני ונמלטים מהשוטר החמוש.
קלי ניחטה
בחוץ כבר היה חשוך לגמרי כשהגענו לכבישי זגוריה המסוכנים. לחושך חברו גשם וערפל שניסו למנוע מאיתנו להגיע למחוז חפצנו. ליד כל שלט הכוונה נעצרנו בצד עם האלף בית היווני כדי לוודא שאנחנו בכיוון הנכון. בשעה שמונה בערב נכנסו לכפר ויצה, מודים לאל הטוב על שהגענו בחתיכה אחת. עכשיו צריך רק למצוא את מקום הלינה. נועה מחפשת בתיקים את מספר הטלפון של המלון. ברק מבחין בבית בזוית עינו ומחליט שהוא זהה לתמונה שפורסמה באינטרנט. הוא דופק על הדלת. עונה לו אישה יווניה קשישה שאינה יודעת מילה באנגלית. לרגע הם מתקשים להבין אחד את השני עד שברק פולט את שם המשפחה רפאלי, ועל פני האישה מתפשט חיוך, כשהיא ממלמלת "ני, ני" (כן כן ביוונית).
ברק חוזר למכונית, נפוח מגאווה על הזיהוי המוצלח. לאחר התארגנות קצרה בחדר אנו מחליטים ללכת למרכז הכפר. בדרך אנו מבחינים שגם לבית הבא יש אותה חזית כמו לבית שלנות וכך גם לבית אחריו... הדרך למרכז עוברת בכביש ראשי שממשיך אחרי הכפר למקומות נוספים. לצד הכביש הראשי אין מדרכה אף לא שוליים. למזלנו על הכביש עוברת מכונית אחת לשעתיים. בהמשך מתברר לנו שמדובר במכוניות של ישראלים. ליד המרכז אנו מזהים מסעדת פטריות. במדריך נכתב שמהמסעדה הזו יוצאים סיוריי קטיף פטריות ביער. השף מאשר לנו שלמחרת היום מתוכננים שני סיורי פטריות בעשר ובאחת. אנו לוחצים את ידו וקובעים להיפגש. מאותו רגע פשר חולם רק על פטריות.
למחרת השקמנו קום. ארוחת הבוקר המקומית מיועדת לחובבי הגלוטן. שתי פרוסות לחם יווני ענקיות, שני טוסטים, טוסט פיצה ועוגת טורט. כשבעלת הבית הביאה לשולחן פרוסות עגבנייה ומלפפון יצאה מכולנו אנחת רווחה גדולה. ביום האחרון לשהותנו, בעלת הבית הבינה את הטריק, וכשהניחה את צלחת הירקות, היא נאנחה בהנאה יחד איתנו. היא כאמור לא ידעה אנגלית. סבתא שנהנתה מהיוגורט רצתה לדעת אם הוא עשוי מחלב עז או חלב פרה. ניסינו לתקשר איתה בעזרת מה ומו, וחדר האוכל התמלא המיית בהמות. בתקופת שהותנו הספקנו ללמוד עוד מספר מילים מאותה גברת, במיוחד אהבנו את המילה "קלי ניחטה" (לילה טוב), בגלל הבעת הנחת שהיא העלתה על פניה.
מרוץ נגד הזמן פרק א
בשמונה וחצי אנו פונים לכפר הסמוך מונודרני. יש לנו שעה וחצי כדי להספיק לתצפית היפה על קניון ויקוס, תופעת הטבע שמושכת את רוב המבקרים לזגוריה. כדי להגיע אל מרכז הכפר מהכביש הראשי, יש ללכת כמעט קילומטר במדרכות אבן צרות ומשובשות. במרכז הכפר בתי קפה וחנויות ואנו מנסים להבין איך מגיעה לשם הסחורה. כדי להגיע לתצפית יש לרדת 600 מטר אל מנזר פרסבסקי (על שם מרטירית נוצרית, שנרצחה על ידי הרומים). הדרך יפה מאוד אך קשה לנו להנות ממנה. השעה כבר תשע ורבע ואנו חוששים לאחר לסיור הפטריות בעשר. כאשר אנו מגיעים למנזר השעה כבר תשע וחצי. אנו מחליטים לוותר על הסיור המוקדם ולהגיע לזה שיתקיים באחת. פשר מאוד מאוכזב. מההכרות עם תפיסת הזמן הרופפת שלנו הוא חושש בצדק שגם את הסיור השני אנחנו נחמיץ. לאחר מספר רגעי אכזבה, ההחלטה עושה לנו רק טוב. סוף סוף אנו יכולים להנות מהמקום בלי לחשוב על כך שצריך ללכת. בצפייה על הויקוס, הטבע סידר לנו הפתעה. לאורך הקניון במקום מים זרם לו נחל של עננים.
כשחזרנו למרכז הכפר עוד הספקנו להנחות מטיילים ישראלים כיצד להגיע למנזר. סבתא כבר עייפה מהעלייה, והדרך לכביש ארוכה. ההיגיון אומר שחייב להיות כביש גישה למרכז הכפר. חמושים בהנחה ההגיונית הזאת, נועה וברק הולכים להביא את המכונית למרכז. בבטן ניקרו הספקות האם מערכת כבישי האזור תציית לחוקי ההיגיון. התחלנו לנסוע, יצאנו מגבולות הכפר כשהספקות הולכים וגדלים. למזלנו קילומטר לפני הכפר הופיעה פניה לכיוון המרכז. לאחר שאספנו את סבתא ופשר גילנו פתאום שלט עם טביעת כף רגל של דוב "משעול הדובים". זה שביל הליכה שמחבר בין מונודרני לכפר ויצה שבו אנו שוכנים. הדובים הם כנראה חיית הבר הטיפוסית לאזור. אנו רושמים לנו שבפעם הבאה שנגיע לעזור, חייבים ללכת בשביל הזה.
כדי להמשיך בטיול צריך לעבור שוב בכפר ויצה. אנו עוצרים ליד מסעדת הפטריות. מי יודע אולי הטיול התאחר. בדיוק באותו רגע עוצרת במקום מכונית עם טיילים, כמובן ישראלים. הם שואלים מה כדאי לעשות באזור ואנו מציעים להם את טיול הפטריות באחת. יש לנו שעתיים וחצי עד הסיור ואנו ממשיכים לכפר קיפי. ליד הכפר יש מספר גשרי אבן ישנים, גשרים שהם אחד מסימני ההיכר של האזור. הגשר המפורסם מכולם הוא גשר בעל שלוש קשתות שנמצא בכניסה לכפר. הגשרים נבנו במאות ה-18 וה-19 על ידי מושלים עותמנים וסוחרים מקומיים. הם השלימו שבילי עזים שדרכם הובילו סחורות מכפר לכפר. הרעיון המוצלח ביותר הוא להשתמש באותם דרכי עזים כדי לעבור מגשר לגשר, אך לנו לא היה את הזמן לכך. אחרי השתהות קצרה, כבר היינו בדרכנו לגשר הבא. מעל הוידומאטיס (הנחל שזורם בתוך קניון ויקוס) יש גשר למכוניות. ליד הגשר הזה יש גשר עתיק ויפיפה בעל קשת אחת, שכמו כל הגשרים העתיקים יכול להעביר רק הולכי רגל וחמורים. הגשר היפה, המים הצלולים של הויודומאטיס, השלכת, וההשתלבות של הגשר הישן עם הגשר החדש, גרמו לנו לרצות לטייל במקום עוד ועוד, אלא שהגיע שעת הצהרים ולא רצינו להחמיץ את סיור הפטריות בויצה.
סיור הפטריות
שלוש דקות לפני השעה אחת אנו נכנסים מדושני עונג למסעדה, כדי לקבל את הבשורה המרה שטיול הפטריות התבטל. בעל הבית אינו נמצא בכפר, ובלעדיו אין סיור. קבוצת הישראלים שפגשנו בבוקר הגיע גם היא, כך שכבר היו עשרה אנשים לסיור. השף עוד ניסה לשכנע את בעל הבית דרך הטלפון, אך ללא הועיל. בצר לנו סרנו אל מרכז הכפר. כמו בכל כפרי האזור גם במרכז הכפר של ויצה יש עץ דולב ענקי ולידו בית קפה. בויצה ענפי העץ הענקיים נתמכים בקורות עץ. האגדה מספרת שלפני שהמתיישבים בונים כפר חדש הם נוטעים במקום עץ דולב. אם העץ מצליח, בונים את הכפר סביבו. מתחת עץ הדולב הענקי היו פרוסים שולחנות וכיסאות, אפס אפילו סועד אחד לא נראה במקום. התמקמנו לנו בשולחן פינתי. בעלת הבית הביטה בנו במבט עוין על שהפרענו למנוחת הצהרים שלה. אנו מזמינים קפה ועוגה ונענים בחגיגיות שעוגה אין. כדי להשלים את הפסטורליה גם הקפה מגיע פושר.
בעגמומיות מה אנו יוצאים מהמרכז ופתאום אנו מגלים שלט מוכר: "משעול הדובים". הפעם מהצד שמתחיל בויצה. החלטנו לעשות לעצמנו סיור פטריות פרטי. באמתחתנו שלוש שקיות ניילון למקרה שנתקל בשלושה סוגי פטריות. במדריך לזגוריה הייתה סקירה של מיני פטריות מאכל באזור, וקיוונו שמשהו מאותו מידע חלחל לזיכרוננו. השביל הוביל ליער נחמד, כשלרגלנו האדמה מכוסה במרבד שלכת. פתאום אנו מגלים פטרייה עם כיפה שטוחה, ותחתית כאין דפים דקים, דומה לפטריות בארץ. אנו מתחילים למלא בהם את השקית הראשונה (מקפידים לחתוך את הראש ולהשאיר את הנבג). לא עובר זמן רב ואנו מזהים פטריות כתומות הדומות להפליא לפטריות מהמדריך. אחר כך אנו מזהים פטריות בצורות אצבע, פטריות בצבע זרחני, פטריות הגדלות על העץ, פטירות בצורת אלמוג ועוד ועוד. השקית השלישית משמשת לכל אותן פטריות, תחת הכותרת פטריות לא ידועות. כמובן שכדי להיות בטוחים טעמנו קצת מכל אחת מהן. אחרי כשעה של גילויי פטריות, השקיות והחוויות כבר עמוסות ואנו מחליטים לחזור לכפר.
אין לנו ממש מושג מה לעשות עם אותן פטריות. ראשית אנו לא בטוחים מי מהן טובות למאכל. גם אילו ידענו אין לנו שום דרך לבשל אותן. החלטנו ללכת למסעדת הפטריות ולשאול בעצתם. שף המסעדה, שכבר הספיק להפוך לידידנו משכבר הימים, יוצא לעברנו. אנו פורסים בגאווה את שלל הפטריות על אחד השולחנות ומחכים למוצא פיו. הוא מביט בריכוז באחד הסוגים. לאחר בחינה מדוקדקת פוסק No good. הוא עובר לסוג הבא שוב בוחן אותו בריכוז ושוב פוסק no good. הטקס הזה ממשיך עם עוד מספר סוגים, עד שהוא מגיע אל פטריות האצבע. על פניו מתפשט חיוך, הוא מצביע בגאווה על הפטריות ופוסק: "אם אתה אוכל את זה, אתה מת". הוא הציץ בפנינו המבולבלות והציע: "בואו אחרי. אני אראה לכם". הוא פשט את סינר השף שלו לעיניהם המשתאות של שאר העובדים, יצא מהמסעדה והתחיל לצעוד אל גבעה סמוכה שעליה חורשה של עצי אורן. הוא נעצר ליד פטרייה יפה – ניקה את העשבים מסביבה כדי שנוכל לראות אותה היטב. "אתם רואים את זה" הוא אמר. No good. המשכנו ללכת ליד אחד האורנים הייתה פטרייה דומה לאורניה. שוב הוא התקרב ניקה מעט. "הפטרייה הזאת" הוא התאים – No good. כך נמשך לו הסיור עם עוד ועוד פטריות לא טובות. נפרדנו מהשף בידידות, בטקס רב רושם של שפיכת הפטריות לפח האשפה.
מרוץ נגד הזמן פרק ב
היינו כבר בשעת אחר הצהריים, ועוד רצינו להספיק את ברכות האבן של פפיגו. לשם כך היה עלינו למהר שלא נצטרך לחזור שוב בשעות החשיכה. למזלנו תנועת המכוניות באזור דלילה. לרע מזלנו דלילות התנועה יצרה את "תופעת הכלבים היוונים": כלבים הרובצים על הכביש להנאתם, אולי כדי להנות מחום האספלט, ומסרבים לרדת אפילו כשמכונית מתקרבת לעברם. לאחר איומים ותחינות הם צועדים בצעד שכולו קוליות ואטיות לאחד מצדי הכביש. ההגעה לפפיגו דורשת לצלוח את הויקוס באזור התלול ביותר שלו. הכביש מספק נוף יפיפה. מלבד הנוף המרהיב יכולנו לראות את שביל הנחש האימתני שהמתין לנו בגדה השנייה של הויקוס. אם חשבנו עד אותו רגע שהתנסינו בכבישים צרים מפותלים ומסוכנים כנראה שלא ידענו כלום. בתחתית הערוץ יש יער יפה של עצי דולב, ובלבו על גשר קטנטן, חוצים את נהר הוידומאטיס, שצבעו כל כך כחול עד שנראה שמישהו הוסיף לו צבע מלאכותי. במקום יש נקודת עצירה נהדרת, אך אנו לא מתפתים. השעה כבר חמש אחר הצהרים ואנו רוצים לצלוח את הכבישים המפחידים הללו באור יום.
אחרי הנסיעה בכביש המפחיד, אנו מגיעים לכפר פפיגו. קצת אחריו נמצא הכפר מיקרו פפיגו. בין שני הכפרים בעיקול מסוכן של הכביש נמצאות ברכות האבן של פפגיו. הנוף במקום מאוד מרשים. מרבד עצים בדרגות שונות של שלכת, ארבעה מצוקי אבן נישאים, ונחל שהוא המשכן של אותן ברכות אבן. לפני שנכנסים לברכות שווה לומר משהו על האבן. אחד מסימני ההיכר של כפרי זגורי הם גגות הציפחה: אבנים דקות ואפורות שמשמשות במקום רעף. בבתים הישנים אבני הצפחה מונחות ישר על פח גלי, ואילו בבתים החדשים יש שכבת בידוד בין הפח לאבני הצפחה. את אבני הצפחה פשוט לוקחים מהמצוקים, משום שהסלע האפור בנוי שכבות דקות שנשברות והופכות לאותן אבני צפחה. וכך נראית התפאורה של ברכות האבן. להבדיל מכל המקומות שביקרנו בהם עד כה, ההגעה לברכות הייתה מהירה וקלה. הברכות מזכירות קצת את הגבים בארץ חוץ מ: כמות המים הזורמת בהם, הנוף השופע, הכמות הגדולה של ברכות ומפלים, ובמיוחד סלע הצפחה שהופך את הברכות למשהו מעט לא מציאותי.
השמש מתחילה להתכונן לשקיעה, אנחנו קוטעים את המדיטציה של פשר על אחד מסלעי הצפחה ומתחילים לחזור. אנו לא מתאפקים, ועוצרים לטיול קטן בכפר פפיגו הציורי. בבתי הקפה השפה המדוברת היא עברית. בתחתית המצוק אנו שוב לא עומדים בפיתוי ונעצרים בגדת נהר הוידומאטיס. המקום היפה ריק חוץ מאיתנו, הגשר, הנחל, העצים וכמובן זוג נוסף של ישראלים. המשך הדרך לויצה עובר בניסיון להגיע לפני רדת החשיכה. אנו מצליחים להגיע לכפר בדקה התשעים של הדמדומים, אבל אנחנו לא נעצרים במלון, יש לנו חוב קולינרי למסעדת הפטריות.
לפני הנסיעה ליוון הכנו לנו רשימת השמעה של כמאה שירים יוונים שנוכל לשמוע בזמן הנסיעות. כאשר נכנסנו למסעדת הפטריות, נשמעה מהרמקולים אותה רשימת השמעה. על השולחן בחזית יש סלסלה עם מינים שונים של פטריות מאכל, ביניהן פטרייה בריח תפוז, פטרייה שנראית כמו אלמוג ועוד. כמנהג המשפחה כל אחד מאיתנו הזמין מנה שונה, כך שבמהלך הארוחה כל אחד טעם מכל הצלחות (להוציא אולי את סבתא פנינה, שמדי פעם חוזרת על הפזמון "לא, לא ,לא"). קשה להכביר מילים על החוויה הקולינרית מלבד ההבחנה שכל צלחת הייתה מוצלחת מקודמתה. בין המנות היו: ריזוטו עם פטריות כמהין ביין, קיש פילו עם תפיחת פטריות יער, עוף בתפוז עם נבטי פטריות, שישה מיני פטריות מוקפצות עם גרגירי חרדל. לקינוח הגישו יוגורט מעוטר בריבת פטריות מקורמלות.
סבתא פנינה עושה ראפטינג
למחרת היום מתוכנן לנו ראפטינג בנהר הוידומאטיס. לשמחתנו חברת הראפטינג ביקשה לדחות את הראפטינג מעשר לאחת עשרה, מה שאפשר לנו בוקר נינוח לאחר היום העמוס. היחידה שהתעוררה באותו בוקר עם לחץ היתה סבתא פנינה. עד כה היא הספיקה לצלוח הרים, לעלות על טורים של מדרגות, ולדלג נין מצוקים, אבל המילה "ראפטינג" גרמה לה לפחד מוות. נוסף על כך נשות המשפחה השביעו אותה לבל תעז לשים את רגלה בסירת הגומי. כך הבוקר הנינוח הפך במהרה לפקעת של עצבים. הוחלט שניסע להביט בנהר לפני הראפטינג, או אז סבתא תוכל לקבל החלטה אם היא רוצה להשתתף או לא. במקום בו הייתה אמורה להיות החברה, עמד בית מלון גדול שעל הגדר שלו מטפס עם עלים אדומים קרני השמש שחדרו דרך העלים גרמו להם לזהור. חיפשנו את משרדי החברה בכל מתחם המלון ולא מצאנו. לפני המלון יש פניה לגשר קלדוניה, שבו חשבנו שהמסלול אמור להתחיל. זה היה הגשר המרשים ביותר שראינו עד כה, וסמוך אליו פארק יפה של עצי דולב. בחלק מהעצים הגזע היה חלול ויכולנו להיכנס לתוכם. קצת אחרי הגשר היו שני מפלונים שגרמו לליבה של סבתא להחסיר פעימה. אחרי כמה עשרות מטר הנהר נרגע, ונראה כמו ראי. השאלה היא לאיזה קטע של הנהר אנו עומדים להיכנס. אבל השאלות הללו כבר היו מאחורינו. סבתא הביטה בנוף שמסביב ונרגעה. תהיה ההחלטה אשר תהיה, היא תמשיך להנות עד סוף היום.
נפגשנו עם יורגו מדריך הראפטינג, כשפיו ארסנל גדול של מילים בעברית. בשלב ראשון עלינו על חליפות ראפטינג דבר שהכניס אותנו לאווירה, שכן כיצד אפשר להיות מתוח בחליפות כל כך מצחיקות. עלינו על רכב רכב ונסענו לנקודת ההתחלה. טעינו, הגשר היפה הוא לא נקודת ההתחלה, אלא מן הסתם נקודת הסיום. עלינו בדרך מפותלת לכפר ארטיסי. הצטרפו אלינו צמד נוסף של ישראלים, אימא ובן מנתניה, שמשלימים את צוות הסירה. נקודת ההתחלה, היא אותו המקום שעצרנו בו ביום הקודם. לפני הכניסה לנהר אנו עורכים תרגול – שחציו בעברית וחציו באנגלית. "טייק דה משוט", "משוט רייט", "משוט לפט" הוצאת אדם מהמים. אם החליפות גרמו לנו לחייך, התרגילים הפכו את החיוך לצחוק. זה הזמן המתאים ביותר לצאת לדרך.
המראות שנגלים לנו מתוך הנהר מהפנטים. שם הנהר ויודומאטיס משמע אם המים (ויודו: מים, מאטיס: אם). מדובר באחד הנהרות הצלולים והכחולים באירופה. לפתע זרם המים מתגבר, והדם מהפנים של סבתא אוזל ולחש על שפתיה "אוי ויי". כך סבתא הצליחה להוסיף ליורגו מילה נוספת לאוסף המילים העבריות שלו. הוא הבטיח להמשיך ולהשתמש בה בעתיד. לאחר "שנחלצנו" מזרם המים הראשון משהו השתחרר אצל סבתא והיא התמסרה להנאה מהמסע. מדי פעם יורגו מעשיר אותנו במידע על האזור: על חיות הבר, על מערות האדם הקדמון, על הצמחייה ועוד. אחד הסיפורים המעניינים הוא על מלחמת העולם השנייה. השליט האיטלקי מוסולני רצה לספח את יוון, ונענה בלא. מוסולני שלח את צבאו דרך אלבניה לכבוש את יוון, ונעצר ממש כאן באזור כפרי זגוריה.
יורגו ניווט את הסירה לברכה שעל ידה סלע ציפחה שניתן לטפס עליו. למרות הקור ברק וירין (הנתנייתי) מטפסים על הצוק וקופצים למים הקפואים. ברק מנסה לשכנע את פשר לקפוץ גם כן למים. נועה מסרבת לתת לילד לצאת מהסירה. פשר משכשך את רגליו במים הקפואים, ומבין לבד מה טוב בשבילו. לצד הנהר מתגלים לנו שוב עצי דולב שגזעם חלול. יורגו מסביר את התופעה. החלק החיצוני של העץ ספוג מים, והפנים יבש. כתוצאה מפגיעת ברק החלק הפנימי נשרף בעוד החלק החיצוני נותר ללא פגע. והנה תופעה מוזרה עוד יותר שני עצים שצמחו אחד ליד השני התחברו, כך שיש להם ענף משותף.
פתאום אנו מבחינים בתיירים בגדת הנהר שעומדים ומצלמים אותנו. אנו מנסים לנחש האם גם הפעם מדובר בטיילים ישראלים. במרחק אנו מזהים את הגשר שביקרנו בו בבוקר. הגשר שמאחוריו שני המפלונים. יורגו מפנה את הסירה לגדה, ואנו נפרדים מסבתא. היא תגיע לנקודת הסיום במכונית. בזמן שאנו ממשיכים לעבר המפלונים, עוצרים את סבתא המטיילים שצילמו אותנו. מדובר במשפחה מכפר סבא והם רוצים לשלוח לה את התמונות. עבור מי שנשאר בסירה המפלונים מהווים את נקודת השיא של הראפטינג. כדי לעבור את המפל השני יש לנווט את הסירה בזרם למעבר צר. בחצי סיבוב הסירה נופלת במפל וכמעט מתהפכת. כשאנו מנסים לסדר את הנשימה, נשמע קולו של יורגו: מגניב?
הפלישה פרק ב
לאחר הראפטינג אנו מצפינים מספר קילומטרים לכפר קוניצה. הכפר עצמו נראה יותר מודרני מכפרי זגוריה, אך הוא נמצא בפתחו של קניון האוס, ובו אולי הגשר היפה באזור –גשר קוניצה. הגשר גדול בהרבה מהגשרים שראינו עד כה, וממימי הנהר משתקפת השלכת היוונית במלוא הדרה. היום החל להתארך ואנו חשנו שאנו ראויים לארוחת צהריים אחרי המאמץ של הרפאטינג. החלטנו לנסוע באותו נתיב שבו נסענו בבוקר עם הסירה לכיוון הכפר ארטיסי. בנסיעה לאורך הכפרים שמצידי הויקוס ניתן למצוא מידי פעם ספסל זנוח, ללא דרך גישה אליו. מה שכן יש לאותם ספסלים זנוחים זה נוף נהדר להביט בו. הספסל הבודד נראה כל כך שלו בבדידותו עד שאיש מאיתנו לא ישב עליו כדי לא להפריע את מנוחתו.
נכנסנו לארטיסי והנה תופעה שלא ראינו בכל מחוז זגוריה: רמזור. כמובן שלא דובר בכביש סואן אלא באחת מהדרכים הנידחות של המחוז. מה שהיה מוזר עוד יותר, שלא הייתה כלל צומת במקום. עמדנו מספר דקות לבדנו על הכביש מבלי להבין מדוע. פתאום הגיחה מולנו מכונית. לאחר שהיא חלפה והמשיכה לדרכה הרמזור התחלף לירוק. הכביש שבתככי ארטיסי היה צר מדי מכדי ששתי מכוניות יעברו בו בו זמנית, והרמזור הוא הדרך היחידה להעביר את התנועה בכביש הצר.
במרכז ארטיסי יש מסעדה נחמדה אליה הסתופפו ישראלים מכל האזור. בשולחן פינתי ישבו צמד הנתנייתים שעימם שייטנו בבוקר. לעומתנו הם כבר היו עם בגדים נקיים ואחרי מקלחת. המלצר הגיש לנו תפריט בשלוש שפות: יוונית, אנגלית ועברית. בתפריט העברי היה מאכל שנקרא על שמה של מדריכת טיולים ישראלית. גם הפעם הזמנו על פי הנוהג ארבע מנות שונות, וסובבנו את המנות כך שנוכל לטעום מכולם. גם כאן כל המנות היו מציונות, אבל הפייבוריט היה פאי תרד, אחת המנות המוצלחות שאכלנו ביוון. לקראת סיום הארוחה נכנסים חברנו הישראלים מהכפר ויצה. סבתא טענה שאלפיים שנה לאחר שהיוונים פלשו לארצנו, עכשיו אנחנו מחזירים להם.
מרוץ נגד הזמן פרק ג
השעון התקרב לשש בערב, אבל אנחנו עוד רוצים להספיק לתצפית בכפר הסמוך ויקוס. מהכפר יש ירידה תלולה למעיינות של הוידומאטיס. הזמן המומלץ לטיול הזה הוא לפחות שלוש שעות. כשלושת רבעי שעה ירידה, קצת יותר משעה לעליה, ומעל שעה להנות במעיינות ולצבור כוחות לקראת העליה המתישה. לנו נשאר קצות פחות משעה וחצי עד שהשמיים יהיו חשוכים. זה כמובן לא מה שיגרום לנו להחמיץ את המסלול הזה (בדיעבד אולי המסלול היפה באזור). סבתא מקבלת שחרור מהמסע, ויוצאת לטייל בכפר ויקוס. אנחנו מתחילים לרדת. כדי לקבל קנה מידה מדובר במסלול המזכיר מעט את שביל הנחש במצדה, כמובן אם היו במדבר שפע עצים ומים. הדרך עוברת על צוקים, צרה מפותלת וחלקה, אך מה שבעיקר מעקב אותנו הוא הנוף. לאורך הנחל יש נחש עצי דולב זהובים, ובשולי המצוק עצים בצבעים שונים. למטה ניתן לראות כר דשא עם בית ישן לבן, ולצידם מעיינות בצבע כחול בוהק. השעה כבר שש ורבע, בשבע וחצי יש חושך מוחלט ואנו רחוקים מהתחתית. אנו מקבלים החלטה: עד השעה שש וחצי כל אחד יתקדם בקצב שלו, ואז לא משנה מה, עושים אחורה פנה וחוזרים חזרה. פשר וברק פותחים צעד ומגיעים למעיינות בדיוק בשש ועשרים ושבע דקות. מבט אחד בפלא הזה מקרוב וצריך לחזור חזרה. המסע למעלה הופך להיות מירוץ נגד הזמן. בשבע ושבע עשרה דקות, אנו עומדים מתנשפים ליד המכונית ומרגיעים את סבתא שכבר הספיקה לצבור זמן ארוך של דאגה.
באותו לילה כולנו ישנו כמו בולי עץ. כולנו, חוץ מפשר. בזמן הראפטינג יורגו סיפר לנו שהדובים באזור מפחדים מבני אדם ולכן קשה לראות אותם. אבל באישון הלילה כשבני האדם ישנים, הם מתגנבים לכפרים ולוקחים מזון מפחי האשפה. פשר עשה מערב דובים מחלון חדר השינה, ואף הצליח לקלוט את קצה זנבו של אחד מהם.
תזכורת משנות השמונים
למחרת בבוקר שמנו פעמנו לעבר הים היוני ששוכן בחופו המערבי של יוון. לפני כן, הרגשנו שאנו זכאים למעט נוף עירוני לאחר שלושה ימי טיול באזור כפרי. שמנו פעמנו לעבר עיר הבירה של מחוז אפירוס יונינה. הקשר בין הים ה"יוני" לעיר "יונינה" נעוץ בשבט קדום בשם "יון". אבי השבט: "יון" הוא נינם של שניים מגיבורי המיתולוגיה היוונית. האחד הוא פרומתיאטוס בין האלים שהביא לאנושות את האש ועל כך נענש על ידי זאוס בעונש אכזרי: בכל יום הוא מצמיח כבד חדש רק בכדי שנשרים ינקרו אותו. השנייה היא פנדורה מי שבסקרנותה פתחה את תיבת הצרות, והביאה לאנושות את השנאה, הקנאה, הפחד והכעס, אבל יחד איתם גם את התקווה. על שמו של יון הארצות השמיות קראו לממלכה ההלנית "יוון". על פי אותה מיתולוגיה האמא של יון נקראה הלנה, שעל שמה נקראה השבט ההלני. זו גם שמה של יוון בפי היוונים (הלאנס), וזהו שם התרבות שהיוונים הנחילו לעולם (הלניזם).
העיר יונינה יושבת על גדת אגם. על גדות האגם ממוקמת העיר העתיקה, על סימטאותיה היפות. בין חומות העיר העתיקה לאגם יש טיילת יפה. ביום שטילנו שם הייתה עננות כל כך כבדה, כך שמימי האדם התחברו עם השמיים. בתככי העיר ישנם כמה מבנים היסטוריים, ביניהם שני מסגדים, וקבר המנציחים את שליט האזור בתקופה העותמנית: עלי פאשה. היוונים כידוע מאוד לא אהבו את השלטון העותמני. הפולקלור המקומי מלא בסיפורים על אכזריותו של אותו עלי פאשה המכונה גם אסלן (אריה). הידוע מכולם הוא סיפורן של נשות זלונגו. מדובר בכפרי המחוז המערבי של אפירוס, שהצליחו לשמור על עצמאותם תקופה ארוכה. הדבר לא מצא חן בעייני עלי פאשה, שהחליט יום אחד לשים קץ לעניין. הוא שלח כוח צבאי רב לחסל את התופעה. תושבי הכפרים שהבינו את הסכנה, החליטו להבריח את הנשים והילדים בחסות החשיכה. שתי קבוצות הצליחו להמלט, הקבוצה השלישית התגלתה עם אור בוקר. הקבוצה מצאה מחסה בראש צוק ליד זולונגו. כאשר הצבא העותמני צר עליה, הבינו נשות הקבוצה שסופם קרב. הן החליטו לעשות מעשה נועז, בצעדי ריקוד ובשירה הן זרקו את הילדים מראש הצוק אל מותם, ואחר ביצעו התאבדות המונית. המעשה הזה (שמזכיר מאוד את מצדה) נחשב לסמל גבורה יווני עד היום הזה.
לאחר הסיור במתחם המסגד, אנו חוזרים למכונית דרך רחובות העיר. ופתאום אנו מגלים מבנה רעוע המשמש כחנות עתיקות. החנות התאימה לנו מאוד, כמקור להצטיידות במתנות. במבנה הקטנטן היה מאין מבוך קטן העמוס לעייפה בכל מני חידושים מהמאות הקודמות. בעל החנות הישיש שמע שאנו מישראל וענייו אורו. מיד הוא שלף מהזיכרון את שמו של "דורון ג'מצ'י" שחקן מכבי תל אביב בשנות השמונים. הוא הוביל אותנו דרך המבוך אל המקום הכי פנימי. בלב החנות הופיעו האוצרות האמתיים: כלי זהב וכסף נושנים. ביניהם האוצר החשוב מכל: תמונתו של שחקן הכדורסל האגדי משנות השמונים "ניקו גאליס", אשר שיחק במדי קבוצת הפאר היוונית "אריס סלוניקי". יותר מכל דבר אחר, תמונה זו סמלה את ימי גדולתה של הממלכה היוונית.
מסר מהאורקל
הזמן דוחק ואנו רוצים להגיע לחוף המערבי. בדרך יש נקודת עצירה שאנו מתבלטים לגביה: האורקל של זאוס בדונודי. מדובר באורקל הקדום ביותר ביוון והשני בחשיבותו אחרי האורקל מדלפי. מצד אחד מדובר באתר מסקרן, מצד שני על פי המדריך, העתיקות במקום לא עומדות בסטנדרט שאנו רגילים אליו בארץ. בלב חצוי החלטנו לוותר. אנו פונים לכיוון לדרך המהירה. על פי המפה יש שתי כניסות לאוטוסטרדה. אנו בוחרים בכניסה המערבית. כאשר אנו מגיעים למפגש מתברר שהמחלף עדיין אינו גמור. במקום ישנה דרך שמובילה לדנודי. האם האורקל התערב והחליט שבכל זאת נגיע למקום? עד מהרה מתברר שמדובר בדרך הרהרית צרה ומלאת פיתולים. אנו נוסעים בה זמן מה עד שעדר עזים חוסם את דרכנו. יכול להיות שהאורקל שינה את דעתו? אנו מסתובבים וחוזרים לכביש המהיר.
החוף המערבי
הים היוני במערב אפירוס הנשקף מהמכונית רצוף איים ומפרצונים. פניה ימינה מביאה לעיירת הנמל איגומניסטה ממנה אפשר לקחת מעבורת לאי הסמוך קורפו, אבל אנו פונים שמאלה אל עבר העיירה הציורית סיבוטה. הנכס העיקרי של העיירה, מלבד ים יפיפה בצבע טורקיז, הם שלושה איים קטנים (כל אי בערך בגודל של חצי דונם). היופי הזה מושך למקום כמות גדולה של תיירים שנהנים משלל פעילויות ספורט ימי. אנו בחרנו בסירת מנוע קטנה שאיתה אפשר לשוט בין האיים, ולעלות על מפרצוני החול שעליהם.
לצורך השטת הסירה עברנו קורס קצר, לא בהצלחה יתרה. משכיר הסירה הביט בנו בדאגה בזמן שהתרחקנו חושש שסירתו לא תחזור בחתיכה אחת. ברק ניווט את הסירה עד שיצאנו ממבטו המודאג של משכיר הסירות, או אז עבר ההגה לידי פשר. המסלול בין האיים כולל לגונות נסתרות, מערות מים ואפילו מגדלור. כל אלה הופיעו בשלט בבוטקה של השכרת הסירות. השמש והשנים החלישו את הדיו וכבר אי אפשר היה להבחין בין ים ליבשה. את הציונים הדהויים של המפה החליפו האינטואיציה והדמיון. כך נוספו באיים "סלע הגולגולת", "מערת הדרקון הכחול" ועוד אטרקציות תיירותיות. בלגונת "הפנינה הכחולה", שקיבלה את שמה על שם סבתא, עגנו במפרצון עם מים בצבע טורקיז ירקרק שאפשר למצוא רק בתמונות. במהלך השייט ההגה עובר מיד ליד. האתגר האמתי של השייט הוא להעביר את ההגה לידי סבתא, אתגר שגם הוא הוכתר בהצלחה.
ברגע האחרון
אנו חוזרים לחוף ומסתובבים על הרציף, המלא מסעדות ובתי קפה. כמו בכל עיירת נופש המסעדה הבולטת ביותר עונה לשם זורבה. בפתח כל מסעדה עומד מלצר ומנסה לדוג את העוברים ושבים. אנו שמחים לגלות מתוקים בתפריט, לאחר שאלו נמנעו מאיתנו בבתי הקפה באזור ההר. בין העוגות אנו מזהים את הקטאיפי (קדאיפ יווני). המלצרית עונה לנו בפנים נפולות שאזל המלאי כי המסעדה נסגרת מחר. אנו משתתפים בצערה. מתברר שהצער מוקדם. הגענו ביום האחרון לפני תום עונת התיירות. למחרת כל המתחם ייסגר ויפתח שוב באפריל.
מסיבוטה אנו ממשיכים לעיירת התיירות פארגה. אנו בוחרים לנסוע בדרך צרה על החוף במקום בכביש הראשי. הדרך המפותלת שבחרנו לוקחת המון זמן כי כל שני מטר יש מפרצונים, או איי סלע קטנים שגורמים לנו לעצור את המכונית ולהסתכל בנוף. הדרך עוברת בכפר אנטאוסה שהוא מעין פרבר הרהרי של פארגה. אנו עוצרים את המכונית במרכז, ועוקבים אחר שלטים אל מפל ענק שאמור להימצא בתככי הכפר. על פי השלטים יש רק שלוש מאות מטר למפל, אלא שמדובר בשלוש מאות מטר מאוד אתגריים. לאחר שלוש דקות פשר כבר משכשך את רגליו בבריכה למרגלות המפל. חצי שעה אחר כך אנו מגיעים למקום, הרבה בזכות מקלות ההליכה של סבתא פנינה. כמו חלק ניכר מהמקומות שביקרנו בהם גם המפל נראה מוכר. הלא היינו פה כבר בסיור המוקדם עם גוגל מאפ. לצד המפל יש כרמי זיתים. בין עצי הזית מגולגלות כווילון רשתות שחורות ענקיות. בחלק מהכרמים הרשתות פתוחות, אנו עוברים מתחתם ורואים מעלינו שורות של זיתים בחריצי הרשת.
פיצוי מתוק
ההגעה אל פארגה מהדרך העליונה חושפת באטיות את המפרץ המרשים שלה. בתוך כביש סואן יש שלט קטן המצביע על בניין הדירות בו נשתכן. ההגעה לבניין היא אתגר בפני עצמו. החניה היחידה האפשרית היא בשולי כביש סואן. מצידו השני של הכביש יש רק את גג הבניין. לך דע איפה הכניסה לבניין ממוקמת. ברק חצה את הכביש הסואן וגילה מעבר צר לגג. הגג עשוי בטון חשוף, עם ברזלי בניין חלודים מציצים. בצד נמצאת דלת קטנה המאפשרת לדיירים לעלות על הגג. מתברר שזוהי הכניסה לאכסנייתנו החדשה. בזהירות רבה חצו סבתא פשר ונעה את הכביש והגיעו לדלת הנסתרת. נותר לנו עוד לרדת שתי קומות במדרגות ללא מעקה, כאשר סבתא ממלמלת: "איך אפשר להשכיר מקום כזה". כל הספקות נפתרו כאשר נכנסנו לחדרים. למולנו היה הנוף היפה ביותר בפארגה: רצועת חוף ועליה שני איי סלע.
ירדנו להסתובב בעיר כשכבר התחיל להחשיך. האכסניה שלנו ממוקמת בתחילת הטיילת שעוברת לאורך המפרץ של העיר. כשהגענו ללב הטיילת סבתא החליטה לנוח. היא התיישבה על ספסל, שמשקיף על בתי העיר הצבעוניים, ועל אי קטן עם כנסייה. נועה פשר וברק הלכו להסתובב "רק כמה דקות" שמבלי משים הפכו לשעה וחצי. הסיבה לכך שבלי לתכנן זאת הם עשו את הבילוי המומלץ ביותר בפארגה: ללכת לאיבוד במבוכי העיר. בדרך עברנו על פני קונדיטוריה. נועה החליטה לפצות אותנו על מחסור הסוכר בטיול וקנתה שש חתיכות של הקטאיפי. הבעיה היא שכל חתיכה יכולה להספיק לפחות לשישה אנשים.
בחזרה בדירה ארבעתנו מנסים ללא הצלחה להתגבר על חצי מאותן חתיכות קטאיפי. למרות ההבדל התהומי בין כפרי זגוריה ההרריים נטולי העוגות, ועיירת החוף התיירותית על עודפי הסוכר שבה, כולם משתייכים למחוז אפירוס. זה הזמן להיזכר באיש המפורסם ביותר מהאזור, מי שהפך אפירוס לממלכה המלך פירוס. פירוס היה, בן דוד שני של אלכסנדר הגדול. הוא הספיק להשתתף במלחמות הירושה שפיצלו העולם ההלניסטי (מלחמת הדיאדוכים). לא פלא שהמורשת העיקרית שלו היא מורשת של מלחמה וכיבושים. עיקר הכיבושים שלו היו בארץ המגף בצד שני של הים היוני. בדרום איטליה היו ערים יווניות. הממלכה הרומית המתעוררת החליטה לכבוש ערים אלו והם פנו לעזרתו של פירוס. כך החל מסע כיבושים של פירוס באיטליה. המפורסם בהם הוא הקרב על ואסקולום, שם בקושי רב ניצח פירוס את הצבא הרומי. על הניצחון הזה שכמעט והחריב את צבאו, פירוס אמר: "עוד ניצחון כזה ואבדנו". הניצחון האומלל הזה גם הנציח את פירוס במטבע הלשון "ניצחון פירוס".
חנות התיקים
למחרת שוב הסתובבנו בפארגה, הפעם באור יום. השוק העירוני נמלא בתי אוכל, חנויות מזכרות וכיו"ב. לפתע כמו מתוך חלום, התגלתה לפנינו חנות תיקים. לאחר כעשר דקות החלטנו להתפצל. ברק ופשר יעלו לטירה של פארגה, בזמן שסבתא ונועה ימשיכו עם התיקים. העיר פארגה בנויה על צלע הר, וכדי להגיע לטירה יש עלייה לא קטנה. הנוף מהטירה שווה כל טיפת זיעה מהטיפוס. כאן נפרשת העיר על בתיה הצבעוניים המפרץ והאיים שלה. מצדה השני של הטירה יש חוף נוסף, שעליו ירדנו. לאחר כארבעים דקות, שמנו פעמינו חזרה אל חנות התיקים, רק כדי למצוא את נועה וסבתא באותה תנוחה שבה עזבנו אותם. החלטנו לרדת לחנויות המזכרות. בחנויות יש תופעה מעניינת. על מדף אחד ניתן למצוא פסולנים של אלילים מהתקופה הפאגנית, ולצידם איקונות של קדושים מהתקופה הנוצרית, וכולם חיים בשלום זה לצד זה. רכשנו מתנות וחזרנו שוב לחנות התיקים. למזלנו לצד החנות היו מדרגות. התיישבנו על המדרגות וחיכינו. כעבור רבע שעה יצא הצמד מהחנות עם חיוך רחב ושני תיקים.
מחצית מהיום עברה על מציאת תיקים, אך החצי הקשה עוד לפנינו. עלינו לחצות את כל יוון כארבע וחצי שעות כדי להגיע לסלוניקי. למזלנו אוטוסטרדה מודרנית ומהירה מחברת את מערב יוון עם סלוניקי. לאורך האוטוסטרדה יש נופים יוונים שווי עין. הבעיה היא שכדי למהר את הנסיעה האוטוסרדה רצופת מנהרות. חלקן באורך של מספר קילומטרים. בכל פעם שנכנסו למנהרה כזו התפללנו שהיא כבר תגמר.
באזור ההררי יש תופעת מעניינת. את ראשם של ההרים מישהו צבע אדום. בזכות השלכת יש מרבדי עצים שעליהם אדומים\ כתומים. בדיוק באזור הזה שוכן הכפר מצובו, שרצינו להיכנס אליו בעבר ועתה הזמן להשלים את החוב. למזלנו הרב אנחנו מחמיצים את הכניסה לכפר, וממשיכים בכביש לעבר ההר אל האדום האדום הזה. אחת הסיבות המוצהרות לטיול ביוון היה להתחקות אחר השלכת האירופאית, אך איש מאיתנו לא ציפה לאש האדומה שליוותה אותנו בהר שמעל מצובו. אחרי השתהות ממושכת אנו חוזרים לכפר.
הכפר התיירותי שונה מאוד מהכפרים בסביבה. הוא נראה כמו הכלאה בין כפר אלפיני משוויץ, לעיירה במערב הפרוע. גם האוכלוסייה במקום שונה מעט מהאוכלוסייה היוונית, משום שמדובר בואלכים (קבוצה אתנית במקורה ברומניה) ועל פי הסיפורים מי שיודע רומנית יכול להסתדר בכפר בלי בעיה. משמעות השם מצובו הוא משכן הדובים, לכן פסל דוב מייצג את הכפר. ברחוב הראשי מבני עץ אלפינים, ובהם מסעדות וחנויות. החנויות המעניינות יותר הן אלו של התוצרת המקומית: ריבות, יין וגולת הכותרות גבינות. הגבינה המקומית כל כך ידועה עד שניתן לה השם מצובון. המוכרים כבר מכירים את הרצון התיירותי לרכוש משהו אותנטי, ולכן על כל מוצר הם מדגישים שהוא מיוצר במקום. חנות נוספת שלא יכולנו לפסוח עליה היא חנות העתיקות. בחנות ראינו כלי עבודה עתיקים, ובגדי חג ישנים שלצערנו לא מצאנו למי הם יכולים להתאים. פעמוני פרות תלויים במקומות שונים בחנות, ואנו לא מצליחים לזוז מבלי שאחד מהם יתחיל לדנדן. ככל שיורדים יותר ברחוב הכפר הופך יפה יותר ומתויר יותר. עד שמגיעים לכיכר המרכזית, גולת הכותרת של הכפר, שבה יש יותר תיירים מכל מה שראינו עד כה.
ניתן היה להישאר במצובו עוד זמן רב, אך לפנינו עוד דרך ארוכה. חזרנו לכביש המהיר ופתאום התחיל מבול כבד וערפל. חלק מהמכוניות עצרו בשולי הדרך. לא נותר לנו אלא להמשיך אבל מאוד מאוד לאט, נראה שזמן הנסיעה שלנו לפחות יוכפל פי שתיים. בדרך המהירה יש לא מעט מנהרות. בכל פעם שנכנסים למנהרה יש לנו הפוגה מהמבול ומהערפל. אנו מתפללים שמהנהרות ימשכו כמה שיותר.
בתכנית המקורית חשבנו לעשות עיקוף דרך העיר אדסה הידועה במפלים ובנחלים שבה. העיר שבתה את ליבה של סבתא, אבל מזג האוויר הסגרירי, ובמיוחד שעת היום המאוחרת העלו סימני שאלה לגבי הנסיעה הזאת. אנו מקבלים החלטה: אם עד השעה 4 אחר הצהרים נגיע לפנייה לאדסה, נעשה את העיקוף (מה שאומר שנגיע לסלוניקי לקראת חושך). אם לא, נמשיך ישירות לסלוניקי. בסופו של דבר אנו מגיעים לצומת האמורה רק בחמש וחצי.
עזרה קטנה מגוגל
לקראת ההגעה לסלוניקי מזג האוויר מתבהר ואנו מקבלים החלטה להגיע למחוז חפצנו דרך הים. ההחלטה מתבררת כמוטעית. לא רק שבעיר יש פקק תנועה אדיר, הרחובות הראשיים בה הם חד סיטריים. אם נכנסת ברחוב לא נכון כמעט ואין לך דרך לתקן את הטעות. אתה אנוס לבלות זמן רב באותו רחוב עד שתגיע אל סופו. כך קרה שמרחק של חמש דקות הליכה מהדירה שלנו, לקח לנו במכונית יותר משעה. אתגר לא פחות קשה היא החנייה. בעיר הפקוקה אפילו חנייה כפולה לא ניתן להשיג. למזלנו בטיול המוקדם שלנו בגוגל מאפ, ראינו שטח אדמה המשמש כמגרש חניה במרחק קצר. לאחר שהורדנו את החפצים בדירה (יחד עם סבתא פנינה) ניווטנו למגרש המדובר. המגרש נמצא בתחתית החומה של העיר העתיקה. במקום לחזור חזרה לדירה ניצלנו את ההזדמנות וטילנו בסלוניקי העתיקה. חומות העיר הזכירו לנו מעט את ירושלים, עם הבדל קטן – מעבר לחומות השתקף לו ים.
כשחזרנו לדירה פשר ונועה כבר היו מותשים, אבל לברק היו עוד תכניות: להוציא את סבתא לטיול. כחמש מאות מטר מהדירה נמצאים שני יעדי תיירות: הרוטנדה ושער הניצחון. הדרך אליהם עברה בנעימים, אבל בדרך חזרה, כמאה מטר לפני הדירה סבתא, שצלחה הרים וגבעות, נתקפה חולשה, ובקושי יכלה לזוז. בכוחות אחרונים היא הגיעה לדירה, ולמחרת בבוקר כשכולנו קמנו היא נשארה במיטתה.
מפגש עם יוון המודרנית
אחד הדברים הבולטים בסלוניקי היא כמות הגרפיטי שמופיעה אפילו על מבנים עתיקים, כאין מרד של הסלוניקאים כלפי עירם. גם כאן אנו פותחים את הבוקר בשירה גרגוריאנית באחת הכנסיות הגדולות. להפתעתנו אנו מגלים שבכנסייה האורתודוכסית יש פתקים לכתיבת בקשות, מה שנתן לנו קצת הרגשה של בית. מחוץ לכנסייה עומדים קבצנים ומנסים למכור ממחטות אף. מבעד להם ניתן לראות את סממני העושר של הכנסייה, בכמרים בגלימות המפוארות וקישוטי הזהב. אולי הקונטרסט הזה מביא את תמצית סיפורה של יוון המודרנית.
ירדנו לכיוון כיכר אריסטו, והנה לפני הכיכר ניצב פסל שדומה להפליא לפסלו של לנין (אפילו קראנו לו לנין היווני). מדובר באלפתריוס ונזליוס מי שנושא בתואר מכונן יוון המודרנית. הדבר היחיד המשותף לו ולנין הוא ההתנגדות לשלטון מלוכני וזקן תיש. להבדיל מלנין הוא האמין במשטר ליברלי, ובברית עם ארה"ב ובריטניה. ברית שסייעה ליוון להכיל בתחום שיפוטה את חבלי אפירוס, מקדוניה וחלק ניכר מהאיים. במשך כהונתו היו לו לא מעט סכסוכים עם המלך, דבר שהביא לשני ניסיונות התנקשות בחייו, לגלות ולגזר דין מוות שלא בפניו. כ 28 שנה לאחר מותו החליט העם היווני לעשות לו נחת על ידי ביטול מוסד המלוכה.
אנו ממשיכים לטייל במרכז ומבחינים שהשעה קרובה לאחד עשרה – השעה בה אנו אמורים לפנות את הדירה. ארזנו את החפצים ואת סבתא וירדנו לכיוון המגדל המפורסם של סלוניקי כדי לחפש מקום חניה. הדרך הייתה חסומה, לכבוד "יום הלא" היווני. היום שבו יוון אמרה לא למוסוליני במלחמת העולם השנייה. התחלת "הלא" נראתה מבטיחה. הצבא היווני הצליח לעצור את מוסולני באזור כפרי זגוריה. ההמשך קצת פחות. היטלר החליט לקחת את המושכות לידיים, תקף את יוון דרך בולגריה ותוך זמן קצר יוון נרמסה תחת המגפיים הנאציות.
יום הלא מילא את סלוניקי במכניות מה שהקשה עוד יותר על מצוקת החנייה. מהצד השני בזכות אותו יום כמעט כל מקום הפך לחנייה לגיטימית. במעגל התנועה שלפנינו מכוניות חונות סביב כל היקפו. לפתע אחת מהמכוניות יוצאת ואנו קופצים על מקום החניה המאולתר. ההישג הצבאי המפוקפק ממלחמת העולם השנייה נחגג ברוב פאתוס. הרבה יוונים מתהדרים בלבוש מסורתי, אבל גולת הכותרת היא כמובן המצעד הצבאי, שזוכה לתשואות מהעוברים ושבים. החיילים האמיצים צועדים חמושים בחרבות, מה שאולי מסביר את הנחיתות הצבאית שלהם במלחמת העולם השנייה. אנחנו מנסים להגיע למגדל הלבן שנמצא בצידו האחר של הרחוב, אך המצעד הצבאי אינו נפסק ולא ניתן לחצות את הכביש. לפחות סבתא פנינה מבסוטה מהמצור הצבאי שמונע מאיתנו להמשיך ולשוטט בעיר.
חזרה הביתה
אנחנו נפרדים מיוון דרך נמל התעופה של סלונייקי. הנמל מזכיר מאוד את מדינת ישראל, וליתר דיוק את תחנת האוטובוס של עפולה בשנות השבעים. הרבה סיגריות, הרבה המולה, הרבה דוחק, ומעט מאוד סדר. הנמל הותיר בנו משקע קטן. ביום השני לטיול מצאנו במורדות האולמפוס מטה מקסים שהטבע פיסל בו צורות משונות. לאורך כל הטיול הקפיד פשר להיצמד למטה, כאילו היה... נו טוב מטה. אנשי הביטחון בסלוניקי לא התרשמו מהחיבור הזה, השליכו את המטה אחר כבוד לפח האשפה.
לפני שהגענו לארץ הייתה לנו עצירה בנמל התעופה לרנקה בקפריסין. הדבר הראשון שהכה בנו הוא ההבדל התהומי בין שני נמלי התעופה. לעומת הנמל העלוב של סלוניקי, נמל התעופה של לרנקה שידר מודרניות ועצמה כלכלית. הגענו לשם קרוב ל-11 בלילה, כשכולנו כבר די עייפים. ממש בכניסה לנמל עמד לו מיותם כיסא גלגלים. הסתכלנו על הכיסא, ואחר על סבתא מספר פעמים, רק כדי לשמוע את הלא, לא המפורסם שלה. יכול להיות שהשעה המאוחרת שיחקה תפקיד, יכול להיות שהתשישות מהטיול נתנה את אותותיה, יכול להיות שזה ההפצרות של פשר... אבל במקום הלא השלישי והנחרץ סבתא, שעלתה הרים וירדה בקעות התיישבה בכיסא הגלגלים. המחווה הפשוטה הזו התבררה כמאוד מוצלחת. ראשית היא הפיכה בפשר רוח חיים, והוא התחיל להסיע את סבתא במסדרונות הארוכים של נמל התעופה הלוך וחזור. שנית סבתא זכתה למנת אדיבות גדולה. וכך כשעלינו למטוס חזרה לארץ, יצאנו ברכב השמור רק למיוחסים לנו ולכלב.
בשלוש בלילה אנו נוחתים בארץ, ומתמסרים לדבר שנמנע מאיתנו במשך כל הטיול: מנוחה.