עמק יזרעאל היה ליבו של המפעל הציוני בשנות העשרים של המאה הקודמת. בתוך עשור קמו בעמק מספר רב של צורות ישוב חדשות: קיבוץ גדול, מושב עובדים קואופרטיב ועוד. ההתיישבות החלוצית בעמק הונצחה בשלל שירים וסיפורים. דן ופנינה הגיעו לעמק בדרכים שונות, וחיו בו את רוב חייהם. בטיול ביקרנו ביעדים הבאים: תחנת רכבת ישנה בעפולה, כפר ילדים בעפולה עילית, מעיין חרוד, בית הקברות מעיין חרוד, תל יוסף הישנה, בית קברות עין חרוד, תל יוסף, בית קברות תל יוסף
תחנה ראשונה, תחנת הרכבת הישנה בעפולה:
בשנות ה-20 עמק יזרעאל הופך להיות המוקד של המפעל הציוני. מספר גורמים הופכים את העמק לאטרקטיבי. המקום מתאים לישובים חקלאים ובאותה עת החקלאות הייתה בבת עינה של הציונות. בעליהם של רוב אדמות העמק היא משפחת סורסוק הלבנונית הנוצרית. המשפחה (שעשתה עסקאות רבות עם הציונות) חשה שזה הזמן לממש רווחים על הנדל"ן בעמק יזרעאל, וכך מצליחות חברות יהודיות לרכוש שטחים נרחבים בעמק. את העמק חוצה רכבת פרי יוזמתו של הסולטן הטורקי עבדול חמיד השני. צחוק הגורל הוא שהמיזם ההנדסי של הרכבת החיג'אזית (שרכבת העמק היא חלק ממנו) נועד כדי לחבר את חלקי האיסלם עם מכה, ובכך לקבע את מעמדו של הסולטן כמגן האיסלם. בפועל כלי התחבורה המודרני (אחד היחידים בארץ באותה עת) הקל במידה רבה את ההתיישבות בעמק והפך אותו ליעד אטרקטיבי.
ב-1924 היו בעמק כבר כמות נכבדה של ישובים: נהלל, גניגר, מזרע, כפר גדעון, תל עדשים, מרחביה, כפר יחזקאל, גבע, עין חרוד, תל יוסף ובית אלפא. המוסדות הציוניים חשבו על בניית עיר מחוז, שתיתן מענה לשירותים השונים של הישובים הכפריים.
כיצד הוחלט על המיקום של עפולה?
המיקום של עפולה היה באמצע בין ישובי עמק יזרעאל המזרחי (עמק חרוד) וישובי עמק יזרעאל המערבי. כמו כן היתה בעפולה תחנת רכבת מרכזית ששימשה את כפר האריסים שהיה עד אותה עת במקום והסתעפה גם לרכבת השומרון.
למה השם עפולה?
במקור רצו לקרוא לעיר המחוז "עיר יזרעאל”.מכיוון שהעיר נבנתה על גבי כפר האריסים "אל פולה" השיבוש "עפולה" נדבק, והעפיל על השם הרשמי עיר יזרעאל.
פרויקט נדלני:
העיר עפולה הייתה אמורה להיות פורצת דרך בתולדות הציונות. מדובר ביישוב העירוני הראשון בארץ שהיה אמור להיות מתוכנן לפרטיו מראש. הושקעו בה סכומי-עתק בעבודות תשתית, בהתאם לתכנית אב מקורית, ששורטטה על ידי האדריכל המפורסם ריכרד קאופמן. התכנית של קאופמן מדברת על עיר גנים שתחולק בצורה סימטרית לחמישה רובעים. עיר טבולה בירוק מוקפת פארקים וגינות. עיר של אולמות תרבות ותאטראות.
על הפרויקט הייתה אמונה חברת קהיליית ציון האמריקאית. מלבד רכישת השטח, ושרטוט ופיתוח התשתית החברה עסקה גם בשיווק אגרסיבי של הפרויקט. הפרויקט שווק הן להתיישבות (במיוחד ליהודים עמידים שחשבו להגר מפולין עקב צירוף נסיבות), והן כהשקעה נדל"נית במיוחד ליהודי ארצות הברית. עפולה שווקה כפרויקט הנדל"ן העיקרי בישראל ביחד עם תל-אביב. בעיתון בוורשה הופיעה כרזה: "די גרויסע שטאט, גרויסר פון תל אביב". בארהב הופיעה כרזה: "The greatest Jewish undertaking since the second destruction of our temple” (היוזמה היהודית הגדולה ביותר מאז חורבן המקדש).
מחיר מגרש בעפולה עלה כמעט כפול מתל אביב - 60 לי"ש לדונם. בתל-אביב באותו זמן עלה אותו מגרש 35 לי"ש. כאשר הגיעו בעלי המגרשים לעפולה ציפתה להם אכזבה מרה. הבטיחו להם עיר גנים עם תאטראות, וכשהם הגיעו היה רק "חול וכולרע”.
בשנת 1925 היו בעפולה כבר 100 מתיישבים (בעלי קרקעות). לצידם היו כ-800 פועלים שבאו לבנות את העיר. חלק ניכר מהפועלים היו אנשי גדוד העבודה. חלק אחר היו קבוצות שחיכו לעלות לקרקע ועבדו כפועלים עד שהיום הנכסף יגיע. כמו כן הגיעו למקום "פועלי יום" ששמעו שיש בעפולה עבודה.
הפועלים עבדו ב: מדידות, ניקוז, סלילת רחובות, בניית מערכת מים מרכזית, בניית ביוב ועוד. הם גרו בקומונות במחנה צריפים ואוהלים. בין קבוצות העבודה היו פלוגת עין חרוד, וארגון יזרעאל
יעקב סורוקר
הצטרף ברוסיה לתנועת החלוץ ועלה בשנת 1925. בארץ הוא הגיע לדודתו ציפורה מלכימן ממייסדי כפר יחזקאל. הוא הצטרף לארגון יזרעאל. מטרת הארגון להקים מושב עובדים באדמת זרעין – במקום בו נמצא קיבוץ יזרעאל של היום. עד שהאדמה תופשר אנשי הארגון עבדו בעפולה. חמש שנים חיכו אנשי הארגון בכיליון עיניים להתיישב באדמת העמק, אבל הציפייה שלהם נכזבה. ב-1930 שלחו אותם להתיישב ב"סוף העולם": באדמות גוש תל מונד. כך קם המושב כפר הס.
יהושע רפאלי
עלה בין 1921-3. הוא עבד כפועל יום בחדרה. בסביבות 1923-4 הוא מגיע למחנה עין חרוד ומצטרף לגדוד העבודה. בדף הזיכרון שלו מוזכר שהוא היה חבר בארגון יזרעאל ובפלוגת עין חרוד של גדוד העבודה, שתי מסגרות שפעלו בעפולה מ-1925. משמעות הדבר היא שכמו רבים מאנשי הגדוד גם הוא היה בין בוני עפולה.
על פי הידוע לנו יהושע ויעקב לא הכירו מעולם. יהושע נפטר כשבנו דן היה בין 8. 20 שנה לפני שהוא התחתן עם פנינה בתו של יעקב. אבל מי שרוצה יכול לדמיין את שני הסבים מעבירים אחד לשני טוריה בבניית העיר עפולה.
תחנה שנייה כפר ילדים עפולה עילית:
בסוף מלחמת העולם הראשונה הצטרפו שלושה גדודים עבריים (גדודי קלעי המלך) לצבא הבריטי בכיבוש הארץ. יוזם המהלך זאב זבוטינסקי. שניים מהגדודים היו של יהודים מחוץ לארץ. המוסדות הציונים שאפו להשאיר את הגדודאים בארץ, ולשם כך ניסו לישבם בכל מיני מקומות. אחד המקומות נמצא בעפולה עלית. ב-1922 הקימו יוצאי הגדוד במקום את חוות בלפוריה. ב-1923 עברו הבלפוראים לנקודת הקבע, והחווה נותרה ריקה.
במלחמת העולם הראשונה הייתה באוקראינה מלחמת אזרחים, בה לקחו חלק הצבא האדום של הקומוניסטים, הצבא הלבן של נאמני הצר, והצבא הלאומני של אוקראינה. בראש הצבא האורקראיני עמד הלאומן סמיון פטליורה – אחד מצוררי היהודים הגדולים בהיסטוריה. שלל קרבנותיו מוערך בכ-100 אלף יהודים. לאחר המלחמה יצא איש הביל"ויים ישראל בלקינד לאוקראינה כדי לאסוף יתומים יהודים. הוא הוביל אותם אל חוות בלפוריה הריקה והקים במקום בית יתומים העונה לשם "כפר ילדים".
ליצני הדור אמרו שכפר הילדים הוקם בסיוע של ארבע יבשות: אסיה נתנה את האדמה, אמריקה את הכסף לרכישת האדמה, אפריקה סיפקה את העבודה, ואירופה את היתומים.
בית הספר שאב השראה מפדגוג יהודי נודע: יאנוש קורצ'אק, ובמקום הייתה "חברת ילדים" מעין אוטונומיה שמאפשרת לילדים לנהל את חייהם. אחת מבוגרות בית הספר הגשימה ב-1934 חלום ילדות והלכה לעבוד בבית היתומים של קורצ'אק בפולין.
ב-1924 מונה למקום מנהל חדש: שניאור זלמן פוגוצ'וב. הוא מונה למנהל בזכות ניסיונו הפדגוגי כמנהל בתי ספר במזרח אירופה ברשת החינוך הציונית "תרבות". פוגוצ'וב אכן הטמיע את העקרונות החינוכיים של רשת תרבות ששמו דגש על ההפעלה של הילד. מי שעמד בראש רשת תרבות היה פדגוג יהודי בשם "חיים אליעזר דובניקוב". בשנת 1925 עלה חיים אליעזר עם משפחתו לישראל ומונה למנהל בית הספר תל נורדאו בתל אביב. בקיץ 1929 שלחה אותו הסתדרות המורים לחופשה שנתית בחברון. הצטרפו אליו אשתו פנינה וילדיו הקטנים בנימין (דובה) ורבקה.
כמה שבועות לאחר מכן הצטרפו לכפר ילדים שני יתומים חדשים "מתוצרת הארץ". בנימין (דובה) ואברהם דובניקוב. רצה הגורל שבזמן אותה חופשה משפחתית בחברון פרצו פרעות תרפ"ט בהם חיים אליעזר ואשתו פנינה נרצחו. כפר ילדים היה תחילת הקשר בין בנימין ואברהם לעמק. כמו רבים מבוגרי הכפר, גם הם חזרו לעמק בבגרותם.
ב-1931 נפסקת פעילות בית היתומים. רבים מבוגריו (כמו אברהם ובנימין) חוזרים לעמק כחברי קיבוצים ומושבים.
גלגולים בהמשך של כפר ילדים: בית ספר לילדי עובדים, בית חולים חירום, בית ספר לנוטרים, בית ספר לדאייה, מחנה גולני.
תחנה שלישית מעיין חרוד:
מעיין חרוד היווה מקום הכשרה ל-4 קיבוצים: עין חרוד, תל יוסף, בית השיטה ושדה נחום. באותה עת המימוש העצמי של הצעירים התבטא בחלוציות – בבניית ישוב חדש. היכולת להתיישב הייתה תלויה במידה רבה במים. ישוב חדש יכול היה להתקיים אם היה לידו מעיין או לחלופין לאחר שחפרו לו באר. זאת הסיבה שהמעיין עם שפע המים שלו היה מקום מצוין להכשרת האנשים לפני שהם עולים לקרקע.
ב-1920 בעת סלילת כביש צמח טבריה, כחצי שנה לאחר מות טרומפלדור, מתאגדת קבוצת פועלים ומקימה את גדוד העבודה על שם טרומפלדור. מעין קומונה ארצית של פועלים שמטרתה בין היתר כיבוש העבודה, ובניית חברה סוציאליסטית. פלוגות הגדוד מקבלות על עצמן עבודות של חציבה, סלילת כבישים, סלילת מסילות ברזל, בניית בתים, יבוש ביצות ועוד. ב-1921 בי"ח באלול חבורת פועלים הגיעה למעיין חרוד במטרה להקים את ההתיישבות הראשונה של הגדוד: עין חרוד. כעבור מספר חודשים צמח במקום מחנה נוסף שכוון להתיישבות אחרת. שם ההתיישבות החדשה תל יוסף.
מלבד הקמת קומונה (קיבוץ), לחברי הגדוד במעיין הייתה מטרה נוספת. מימיו של נחל חרוד באותם ימים התפזרו לכל עבר ויצרו ביצה גדולה. מטרת הגדוד הייתה לנקז את הנחל, להפוך את אדמות עמק חרוד לאדמות חקלאיות, ותוך כדי כך לנצח את אויב הציונות – יתוש האנופלס.
ב-1924 (לערך) הצטרפו שני אחים למחנה על יד המעיין יהושע ויצחק רפאלי. הם הגיעו יחד עם חברי פלוגת עין טבעון שעבדו בסלילת כבישים. כמו בסיפור המקראי אח אחד (יצחק) עבד ברעיית צאן והשני (יהושע) פנה לגידולי שדה.
דוד אברהם:
סיפורי העמק: לזקני העמק יש כל מני סיפורי אימה שהם מעבירים מדור לדור "בוערת הגורן בתל יוסף, וגם מבית אלפא עולה עשן", “הצבוע מכפר יחזקאל” שטרף ילד בלילה ועוד. סיפור אימה שכזה קשור למעיין חרוד. על פי הסיפור איש צעיר קפץ ראש למימי הנחל שבר את המפרקת ומת. בילדותי לא ידעתי האם להאמין לסיפור הזה. לימים גיליתי שהאיש הזה הוא לא אחר מאשר הדוד של אמי – אברהם דובניקוב.
דוד אברהם הגיע לכפר ילדים בעפולה בגיל 17. לאחר שסיים את הלימודים הוא שאף להגשים את עצמו, כמובן בהתיישבות חלוצית. הוא הצטרף לגרעין "נמלה", והתיישב עמם ב"הרצליה ג'” (לימים קיבוץ שפיים). כנראה שהימים ב"כפר הילדים" בעפולה הותירו עליו חותם, וכאשר הוא שמע על קבוצת החוגים, שהתמקמה במעיין חרוד לצורך הקמת ישוב חדש (לימים בית השיטה) הוא חבר אליהם. קבוצת החוגים הגיעה למעיין חרוד ב-1932. אברהם מצטרף אליהם שנה אחר כך. הוא עובד במחצבה ובסלילת כבישים. ב-1934 הוא קופץ למעיין ושובר את המפרקת. זמן קצר לאחר מותו של אברהם מגיע אחיו הצעיר בנימין (דובה) דובניקוב לתפוס את מקומו של אברהם בקבוצת החוגים.
תחנה רביעית בית הקברות מעיין חרוד:
עין חרוד ותל יוסף היוו במידה רבה את הלב של גדוד העבודה. במעיין החלו להתפתח שירותים שחרגו מגבולות המחנה. הראשון הוא בית החולים העמק שבמקור נוסד כאוהל קטן שנותן טיפול רפואי. האוהל הקטן צמח לשני אוהלים עם 16 מיטות ואחר לצריף שהכיל 22 מיטות. ב-1923 הצריף עבר לאחריות קופת חולים כללית והפך לבית החולים הראשון של הקופה.
בחודש טבת 1922 כחצי שנה לאחר ההתיישבות במעיין הופיע המוות הראשון. חלוץ בשם נחמן גלרמן התאבד (מקרה אחד מרבים בתוך בית הקברות). זה היה ראשיתו של בית הקברות במעיין. מכיוון שהישוב הדומיננטי במקום היה עין חרוד, בית הקברות מכונה גם בית הקברות הישן (של עין חרוד). כינוי נוסף של המקום הוא "בית הקברות של גדוד העבודה" משום שעין חרוד באותה את היוותה את הלב של הגדוד. מלבד אנשי עין חרוד נקברו במקום גם אנשי תל יוסף, ולימים גם אנשי בית השיטה ושדה נחום בזמן שהותם במעיין. כמו כן נקברו במקום אנשים נוספים, כמו חולים שנספו בבית החולים.
לאחר המעבר לישובי הקבע המשיכו אנשי עין חרוד ותל יוסף לקבור את מתיהם בבית הקברות "הישן", עד שהם פתחו בתי קברות חדשים (עין חרוד 1938, תל יוסף 1940). ישנם שלושה מקרים של קבורה מאוחרת. שניים מהם הם של בן ובת זוג שרצו להיקבר לצד יקירם, והמקרה השלישי הוא של בת שנקברה לצד אמה.
כמעט מיומו הראשון לבית הקברות היה מעמד של בן חורג. בשנים הראשונות התקציב של הישובים היה זעום עד כדי כך שכלל לא היה כסף למצבות. לאחר עשור של הזנחה, ולאחר שחברים התרעמו על היחס המזלזל למתים נמצא סוף סוף ב-1934 תקציב להוסיף לקברים מצבות. כשסוף סוף הישובים התבססו, הם כבר לא שכנו יותר ליד המעיין. בית הקברות הישן נראה להם כזיכרון רחוק, ואת המתים שבו בקושי זכרו. לכן לאורך שנותיו סובל בית הקברות הזה מהזנחה. כך "גמל" העמק לצעירים החלוצים שהקריבו את חייהם למענו.
חלקת הילדים:
רוב בית הקברות מסודר על פי ארבעת הישובים שעברו בו: עין חרוד, תל יוסף בית השיטה ושדה נחום. יש מספר יוצאים מהכלל. אחד מהם הוא חלקת הילדים. באזור לא גדול יש מצבות של ילדים בני חצי שנה עד 5 שנהרגו במקום. רובם מתו "במחלה", כאשר המילה מחלה באותה עת היא שם קוד למלריה. בשל העובדה ששנים לא היו מצבות בבית הקברות, בשל התחזוקה הלקויה חלק מהשמות על המצבות נעלם, ושם הילדים נשכח. אחת מאותם ילדים היא רחל דובז'נסקי שנפטרה בגיל חצי שנה ממחלה. הילדה נפטרה בשנת 1929 השנה שבה הוריה חדווה ויצחק עלו לנקודת הקבע של תל יוסף בגבעת קומיי. שם יתחילו חיים חדשים, אבל את הכאב שבמות הבת יהיה להם מאוד קשה למלא.
חיפוש הקבר של אברהם
יום אחד ביקשה דודתי להניח אבן על קברו של הדוד אברהם. מכיוון שכמעט ולא דיברו על אברהם במשפחה, ידענו עליו מעט מאוד. כמובן שלא ידענו היכן הוא קבור. הסיבה שלא דיברו על אברהם היה החשש של סבתי טניה שהוא התאבד, נושא שחשוב מאוד להשתיקו. התחלנו לחפש את הקבר, הבנו שהוא נמצא באיזה בית קברות ליד המעיין. לא ידענו על בית הקברות שום דבר. לאחר חיפושים מצאנו את המקום הזה, הבנו שגם חברי בית השיטה נקברו בו והבנו שאנחנו במסלול הנכון. לאחר חיפושים ארוכים מצאנו את שורת המצבות של בית השיטה. על הקבר הראשון כתוב "שלח יד בנפשו". כנראה שההתאבדות באותה עת הייתה נפוצה גם בשל תנאי החיים הקשים, וגם שעזיבה נחשבה לכישלון כל כך קשה עד שהחלוצים העדיפו את ההתאבדות. גם על הקבר השני כתוב "שלח יד בנפשו" והנה נגלה אלינו השם "אברהם דובניקוב". התברר שהוא לא התאבד, אלא רק שבר את המפרקת. איזו הקלה...
תחנה חמישית תל יוסף הישנה:
במשך שנתיים תל יוסף ועין חרוד הם שני חצאים של משק אחד. ב-1922 החל משבר כלכלי הכסף לא הספיק. בעין חרוד חשדו שקופת הגדוד לא מנוהלת כמו שצריך. הם דרשו להתנתק מהגדוד לנהל את הכסף באופן עצמאי. התחילו ויכוחים מרים. על הוויכוחים הולבשה אידיאולוגיה. בסופו של דבר נוצר פילוג. רוב אנשי הגדוד 215 במספר התחברו לתל יוסף, יחד עם מנהיגי הגדוד: יהודה אלמוג, יצחק שדה ומנחם אלקינד. המיעוט 110 חברים המשיך בעין חרוד. לעין חרוד הייתה גם תמיכתה של ההסתדרות הכללית בראשות בן גוריון. כמו כן היא הצמיחה לה מנהיגות של עצמה – שלמה לביא אבי רעיון הקבוצה הגדולה, ויצחק טבנקין. הם הקימו תנועה חדשה שלימים תקרא הקיבוץ המאוחד.
מאחורי הפילוג עומדים טיעונים אידיאולוגים כבדי משקל, אך גם סיבות פרקטיות. האחים יצחק ויהושע רפאלי מוצאים עצמם משני צידי המתרס: יצחק בעין חרוד ויהושע בתל יוסף. הסיבה לכך: יצחק עבד במראה והעדר נפל בחלקה של עין חרוד. יהושע עבד בפלחה והשדות החקלאים מוקמו ליד תל יוסף.
הפילוג הקטן הזה הוא משל לאירוניה של תנועת “השיתוף” הישראלית. מי ששם את האחדות והשיתוף בראש מעיניו לא מפסיק להתפלג. בעקבות הפילוג נכסי הגדוד חולקו ותל יוסף נדדה מספר קילומטרים מזרחה. לאחר הפילוג הפכה תל יוסף למרכז גדוד העבודה. לימים הצטרף לגדוד קיבוץ כפר גלעדי, הוקמה רמת רחל ונוסדו מספר פלוגות עירוניות.
גדוד העבודה נקרא בשמו המלא גדוד העבודה וההגנה. אנשי השומר שהצטרפו לגדוד החלו להקים בתוכו ארגון בטחון סודי העונה לשם "הגנה". בשנים שלאחר הפילוג נערכו בתל יוסף הישנה הקורסים הראשונים של המפקדים ב"הגנה". קצת מעל הקיבוץ יש ואדי שנושא את השם האקזוטי "העמק הנעלם". על פי הסיפורים חנה סנש התאמנה בוואדי הזה בזריקת רימון במסגרת קורס של ההגנה.
בשנים הבאות חוותה תל יוסף עוד שני פילוגים. מצד אחד קבוצת "מושבניקים" פרשה מהקיבוץ כדי להתחבר לגרעין שהקים את כפר ויתקין. הפילוג השני היה כואב יותר. מנחם אלקינד ממנהיגי הגדוד גיבש קבוצה אידיאולוגית, שראתה בקומוניזם חזות הכל. הקבוצה פרשה מהקיבוץ עזבה את הארץ ירדה לרוסיה והקימה בחצי האי קרים קיבוץ בשם "וויה נובה", (דרך חדשה באספרנטו). סופה של היוזמה הזו הסתיים בגולאגים בסיביר.
בשנת 1929 פוקד את הארץ משבר כלכלי נוסף. בעקבות המשבר שלושת קיבוצי גדוד העבודה מצטרפים לקיבוץ המאוחד. גדוד העבודה ממשיך להתקיים בקבוצות עבודה קטנות עוד מספר שנים עד שהוא נעלם. באותה שנה ממש תל יוסף עוברת לנקודה החדשה שממוקמת באופן סמלי מתחת לעין חרוד. בסוף 1929 מקבל יהושע החלטה. הוא עובר למקום שהצית את רעיון הגדוד, למקום בו טרומפלדור מת – לכפר גלעדי. הוא חוזר לעבוד בחציבה במסגרת פלוגת החוצבים בכפר גלעדי.
תחנה שישית בית קברות עין חרוד מאוחד:
עד 1938 ממשיכים חברי עין חרוד לקבור את מתיהם בבית הקברות הישן. באותה שנה, בי"ח באלול יום השנה להקמת עין חרוד קורה אירוע שמשנה את המציאות. חיים שטורמן רכז הביטחון המיתולוגי של עין חרוד עולה על מוקש ביחד עם שני חבריו. המקרה מכה את העמק באלם. על שמו של חיים מוקם הקיבוץ מעוז חיים, על שם השלישייה מוסב שמו של הסחנה לגן השלושה. בעין חרוד מתקבלת החלטה אמיצה – להקים בית קברות בישוב.
המצבות בבית הקברות הישן נחנו ברוח הצמצום וברוח השוויון. לכל מנוח מעין חרוד ניתנה מצבה זהה. המוות הדרמטי של חיים שטורמן שינה את התמונה. פרנסי הישוב השתדלו למצוא מצבה שתביע את גודל המעמד, שתשקף את אישיותו של חיים. המצבה שנבחרה היא אבן בזלת גדולה המסמלת את קשיחותו של האיש ואת החיבור שלו למקום. לימים חלק מצאצאיו של חיים יזכו לגורל דומה, למות בשרות בטחון המדינה. כתוצאה מכך נוצרה בבית הקברות מעין אחוזת קבר פרטית של השטורמנים, כולה מאבני בזלת מרשימות. מצבות נוספות שבולטות מעבר לאחרות הן של משפחות טבנקין, וציזלינג. קשה שלא לחוש את האירוניה שבקיבוץ שחרט על דגלו שוויון בין חבריו, אי השוויון הופיע במלוא הודו דווקא אחרי המוות.
הנושא הביטחוני בעין חרוד קיבל טוויסט מעניין בשנות ה-30. אחת הסיבות שהבריטים רצו לשלוט במרחב המזרח תיכוני, הוא גילוי של מצבור נפט ליד העיר מוסול שבעיראק ב-1908. במשך שנים שקדו האנגלים להניח צינור נפט בין עיראק למפרץ חיפה. חלק מתוואי הצינור עבר ליד רכבת העמק. בשנות ה-30 ערביי הארץ חשבו שהאנגלים עושים יד אחת עם היהודים כדי לקחת מהם את הארץ. הם החלו במרד ערבי בישראל שעיקרו היה נגד תשתיות אנגליות. תשתית מועדפת לתקיפה הייתה הרכבת, תשתית מועדפת עוד יותר היה צינור הנפט. האנגלים נדרשו לכוח שמירה על רכבת העמק ועל צינור הנפט. קצין צעיר בשם אורט וינגט זיהה את החלוצים העבריים כמתאימים למשימה. כך קמו בעין חרוד ובתל יוסף כוח מגן עברי שענה לשם פלוגות האש. זה בעצם היה הצעד הראשון למה שיהפוך בסופו של דבר לפלמ"ח. יצחק רפאלי דודו של דן רפאלי היה אחד מהמתנדבים בפלוגות האש.
תחנה שביעית תל יוסף:
ב-1930 יהושע רפאלי עבד במחצבה בכפר גלעדי. הוא הכיר שם עלמה צעירה בשם ציפורה הלוי, והתחתן עימה. נשות כפר גלעדי התעמרו בעלמה הצעירה והתמימה. לאחר שנה, חשה ציפורה שהיא לא יכולה לשאת זאת יותר ושבה לבית הוריה בפתח תקווה, עם מזכרת קטנה מהישוב – ילד בבטן. אחרי פרק זמן יהושע יצא אחרי ציפורה לפתח תקווה. הם שהוא במושבה שנה שלמה עד שיהושע חש שאינו יכול לשאת זאת יותר. הוא הרגיש שהוא חייב לחזור על השדות, לחזור אל הקיבוץ לחזור אל החלוציות. ב-1932 חזר יהושע לתל יוסף יחד עם אשתו ציפורה וילד בן שנה בשם דן.
הם שוכנו אחר כבוד יחד עם זוג נוסף בעליית הגג של הרפת. כעבור מספר שנים מצבם משתפר והם עוברים לצריף משלהם. מכיוון שהצריפים קטנטנים, וימות הקיץ לוהטים, את שעות הערב מעבירה האם ציפורה יחד עם האחים דן ויעקב בשטח האדמה ליד הבית. מצטרפים אליהם משפחת השכנים יצחק וחדווה דובז'ינסקי עם שלושת ילדיהם. לאט לאט נוצרת קרבה בין משפחות השכנים.
יהושע חזר לתל יוסף כדי להגשים בין היתר את חזון החקלאות. הוא עובד בפלחה (ואחר כך ברפת). עבודת הפלחה נעשית על ידי סוסים. בשביל הסוסים צריך לפרזל פרסות. מישהו "מלשין" על כך שמשפחתו של יהושע באוקראינה ידעה לפרזל. יהושע מנודב לנפחיה. יהושע מסרב. עבורו הנפחות היא מקצוע גלותי. לא בשביל זה הוא עלה לארץ. נדרשות שלוש אספות קיבוץ כדי להכניס אותו לנפחיה. גם ציפורה עוברת מהפך מקצועי. בפתח תקווה היא החלה לעבוד כמנהלת חשבונות בבנק. כשעברה לקיבוץ היא דמיינה את עצמה עוסקת בחקלאות, ואכן בשנים הראשונות היא עבדה בגן הירק. עתה דרשו ממנה לעבור לעבוד במפעל הדפוס.
יהושע רק בשנות השלושים המאוחרות של חייו אבל גופו מאוד נחלש. אולי זה השנים הרבות בעבודת החציבה עם האבק הרעיל, אולי זו מחלת המלריה שלקה בה בעת יבוש ביצות כברה, ואולי סיבה אחרת הגוף שלו משדר לו כאבים. מרובם הוא מתעלם. לקראת גיל ארבעים תוקף אותו כאב חד באזור הבטן. הוא מנסה להתעלם ולהמשיך לעבוד. הכאב הולך ומתעצם. בסופו של דבר מפנים אותו לבית חולים העמק. מתגלה שיש לו סרטן בלבלב. כעבור ימים ספורים הוא נפטר.
שני יצחקים
גילם של דן ויעקב בזמן מותו של יהושע הוא 8 וחמש בהתאמה. בבית הספר המקומי מוצמד לדן כינוי "היתום". האם ציפורה שוקעת לאיטה בדיכאון. גם הבריאות שלה מתדרדרת אולי גם כתוצאה מעבודה ממושכת במפעל הדפוס. דן ויעקב חשים שהם צריכים לדאוג לאמם, אבל מי ידאג להם? את המשימה הזאת עומסים על שניהם שני יצחקים. הדוד יצחק רפאלי מעין חרוד, הופך לחצי אבא, כאשר חלק מימות השבוע הם עושים בביתו בעין חרוד, וחלק מימות השבוע הוא מגיע לתל יוסף. אל מלאכת האבות מצטרף גם השכן יצחק דובז'ינסקי. יכול להיות שהוא הרגיש שותפות גורל כשהוא ניזכר בבתו הקטנה שקבורה במעיין. בכל הקשור בהתנהלות מול תל יוסף, הוא הופך להיות תחליף לאבא.
ב-1948 מוכרזת המדינה ופורצת מלחמת העצמאות. נתן בנם הבכור של יצחק וחדווה דובזיינסקי נופל בקרב בלטרון. כשנה לאחר מכן מתה האם חדווה מצער ומחלה. יצחק נשאר לבדו עם שני בניו ראובן ואברהם. הוא היה אלמן וזקוק לתמיכה. לידו גרה ציפורה גם היא אלמנה שזקוקה לתמיכה. לאט לאט הם התחילו לתמוך אחד בשני. מהכאב והשכול תא משפחתי חדש נוצר.
תחנה שביעית בית קברות תל יוסף:
ב-1951 רוחות של חיבור נשבו בין משפחת רפאלי למשפחת דובז'ינסקי. בתנועה הקיבוצית נשבה רוח הפוכה. לאחר מלחמת העולם השנייה התפתחה מלחמה קרה בין הגוש הסובייטי לגוש המערבי. ישראל נקטה במדיניות ניטראלית. ב-1951 ראש הממשלה דוד בן גוריון קיבל את אחת ההחלטות החשובות לעתידה של מדינת ישראל. הוא שבר את הקו הניטראלי והצטרף לברית הגוש המערבי. לחלוצים בעלי התודעה המעמדית הדבר נראה כתקיעת סכין בגב, הרי רוסיה הייתה נושאת הלפיד של מהפכת הפועלים. כיצד אפשר לחלום על חברה שיתופית ושוויונית כאשר מפנים לרוסיה גב?
עוד שני יצחקים
הוויכוחים האידיאולוגים על על מדיניות החוץ של ישראל סדקו את התנועה הקיבוצית והביאו לפילוג – פילוג שהביא לשני גושים שנקראו באופן אירוני “איחוד ו”מאוחד”. פילוג שהיה כל כך חריף עד שהוא אפילו פילג בין משפחות, בין בעל לאשה, בין אב לבן. כיצד עניין אידיאולוגי הופך למשהו כל כך אמוציונלי? עד 1951 תל יוסף סחבה אחריה כבר שלושה פילוגים אך הקשה והצורב מביניהם היה הפילוג מעין חרוד, פילוג שהביא בסופו של דבר לקץ "מפעל החיים שלהם" - גדוד העבודה. כתוצאה מכך הצטבר לאנשי הגדוד טינה אישית נגד שני אישים מרכזיים: יצחק טבנקין מי שהפך לרוח החיה מאחורי "הקיבוץ המאוחד" – המסגרת שהתחרתה וניצחה את הגדוד, ודוד בן גוריון מזכיר ההסתדרות שעמד לצד העין חרודים ונגד התל יוספים בשעה הקשה.
הפילוג של 1951 היה במידה רבה גם פילוג בין שני אישים טבנקין ובן גוריון – ובשביל התל יוספים הבחירה הזאת לבחירה בין "שחין" ל"דבר”. מה שעזר להכריע את הקו הוא יצחק נוסף – יצחק שדה שהיה אחד ממייסדי הגדוד, ונחשב לאחד הסמלים שלו. פרויקט חשוב לו פחות של יצחק שדה היו פלוגות המחץ – הזרוע ההתקפית של ההגנה שהייתה מוטמעת במושבים ובקיבוצים. בן גוריון ראה ביצחק שדה כאיום ובמידה רבה חיסל את הקריירה הצבאית שלו. אם לא די בכך בן גוריון חתום גם על פירוק הפלמ"ח. באורך מפתיע החליט קיבוץ תל יוסף להישאר הפעם לצידו של בן גוריון. יצחק דובז'ינסקי הרגיש שהוא לא יכול לשאת את הגזירה. הוא לקח את משפחת דובז'ינסקי, את משפחת רפאלי ויחד עם עוד 100 תל יוספים הם עברו לבית השיטה הסמוכה.
הקבר הראשון
בית הקברות במעיין נוסד ב-1922. אנשי תל יוסף המשיכו לקבור בו את מתיהם גם אחרי שעברו לנקודות הקבע. ב-1938 הקימו אנשי עין חרוד את בית הקברות בישוב בעקבות מותו של חיים שטורמן. בית הקברות של יוסף הוקם ב-1940 בעקבות מותו של יהושע רפאלי. למעשה אדמת בית הקברות נרכשה ביום בו יהושע נפטר. באותו יום ישב דן על עגלה רתומה לסוס, וחיכה שהארון יגיע לתחנת שטה עם רכבת העמק. הוא ישב לצד הארון כשהסוס מושך לעבר המשק.
בשנת 2018 דן נפטר בגיל 86. זקן יותר מכל בני משפחת רפאלי שרובם מתו בדמי ימיהם. המשפחה הונחתה להגיע לבית החולים לזהות את הגופה לפני הלוויה. מלאכת הזיהוי הוטלה על הבן ברק. כשעה לפני הלוויה יצאו ברק ובנו לעבר בית חולים עפולה. הם גילו שהכביש מבית השיטה לעפולה פקוק, והמכוניות בו עומדות - אין להם שום סיכוי להגיע לבית החולים בשעתיים הקרובות. בלית ברירה הם פנו לדרך עפר המחברת את בית השיטה לתל יוסף. באותה הדרך ניצב בית הקברות של תל יוסף. הם לא התאפקו - ניגשו לקבר הראשון שנכרה בו, לקברו של יהושע רפאלי אבא של דן.